בין מוצרי החלב לפתק של מבצע על קטשופ, קלטתי: יש אנשים שהיית איתם בשיא האינטימיות – בחליפת שינה ועם פנים של 4 לפנות בוקר –
ועכשיו אתה לא בטוח אם זה לגיטימי לומר להם שלום.
פעם, רכיבת אופניים הייתה עניין לילדים עם מכנסיים קצרים וברכיים פצועות … היום? זו דת.
והמקדשים שלה — לא נמצאים בירושלים, אלא על שבילים מאובקים בדרום, בירוק אינסופי של הכרמל, או בקטע מוזר באמצע נס ציונה שהפך פתאום ל"סינגל ברמת קושי בינונית־מאתגרת עם ירידות טכניות וסוויץ'בקים".
התור, גבירותיי ורבותיי, הוא אולי ההמצאה הגדולה ביותר של הציוויליזציה – אחרי הגלגל, הפלאפל והקרטיבים. ונדמה שאין מקום בו התור הופך להיות חוויה קיומית, רגשית ולעיתים אף טראומטית, כמו בבית המרקחת.
למה דווקא שם? כי בתור לקופת חולים קורה תהליך נדיר שבו זרים גמורים הופכים לקהילה, והתרופות הופכות לתירוץ לשיחה נפשית.
הרצח של צ’ארלי הוא לא רק טרגדיה אישית. זה פצע בחברה. אבל האמת הכואבת היא שהרצח התחיל מזמן – לא עם הכדור, אלא עם ההכפשות. שנים תקשורת מגויסת ציירה אותו כאויב. שנים באקדמיה הסבירו שהוא מסוכן. שנים ברשתות החברתיות ניסו להעלים אותו מהפיד שלנו.
וכשאתה מתייג אדם כ"איום לדמוקרטיה" מספיק פעמים – אל תתפלא אם מישהו ייקח את זה צעד אחד קדימה.
המוות של צ’ארלי קירק הוא לא רק סוף של פרק. הוא תחילתה של תקופה. אם עד היום היה אפשר להעמיד פנים שאנחנו חיים בתוך "שיח דמוקרטי", היום ברור שזה כבר לא ויכוח על רעיונות אלא מלחמה על עצם הלגיטימיות שלנו.
השאלה הגדולה היא לא מה נעשה עם המתנקש, אלא מה נעשה עם המורשת שצ’ארלי השאיר אחריו
מי שחושב שזה סיפור אמריקאי טועה בגדול. גם אצלנו בישראל יש מי שמסמנים דעות כ"מסוכנות", יש מי שדואגים להשעות חשבונות, לבטל אירועים ולצייר אנשים כמפלצות. מי שחושב שזה נגמר שם – שיזכור שכשמסמנים מישהו כאויב העם, תמיד יימצא מישהו שייקח את החוק לידיים
צ’ארלי קירק לא היה עוד פרשן פוליטי. הוא היה לוחם תרבות. הוא הבין משהו שהרבה פוליטיקאים שמרנים מפספסים עד היום: שהמאבק האמיתי לא מתרחש בפרלמנט, אלא בכיתת הלימוד. לא בכנסת ולא בקונגרס – אלא על המרצפות של הקמפוס ועל המסכים של הטיקטוק. הוא ידע שבלי להחזיר את השיח הציבורי למרכז בריא – אפשר לשכוח מכל רפורמה פוליטית.
צריך לומר את האמת: הכדור הזה לא נורה מרובה אחד בלבד. הוא נורה משנים של דמוניזציה. מהתקשורת שציירה אותו כאויב הדמוקרטיה. מהאקדמיה שהפכה אותו לסמל של "פשיזם" כי העז לדבר בעד חופש הביטוי.
על האישה הישראלית – תופעה נדירה, מסקרנת, בלתי ניתנת לחיקוי ומצחיקה באופן שמצריך קורס בנשימה עמוקה.
איך פרחים, מבטים עמוקים ושיחות עד חצות מתחלפים בשלט של המזגן שאף אחד לא מוצא כשהכי צריך אותו
כי בסוף, הזוגיות היא לא על מי שולט בשלט, אלא על זה שמוכן לוותר עליו – רק כי קר לו קצת.
