מה מנסים למכור לנו באקדמיה? – כשמחקר הוא כלי, ודוקטורט זו דעה פוליטית עם תעודה
פרופסור, מה אתה מוכר?
פעם, כשמישהו היה אומר "פרופסור", היית מדמיין גאון שקבור עד צוואר בספרים, עם זקָן של חוכמה, משקפיים של עומק וניחוח קל של טחב ספריות. היום? אתה מדמיין את אותו פרופסור עומד בהפגנה נגד "כיבוש", חובש כאפייה, מחזיק שלט "הציונות = קולוניאליזם", ובעיקר — מצייץ. הרבה.
אז מה קרה לאקדמיה? איך קרה שמוסדות שמטרתם לחקור את האמת, הפכו למפעלים לייצור נראטיבים? ואיך הפך הדוקטורט לאמצעי להסוואת דעה פוליטית בתחפושת של גרף?
האוניברסיטה כמשווקת דעת
היום, לא צריך לעשן כדי להיות באקדמיה — כי היא עצמה עוסקת בעישון סמיך של סיסמאות פרוגרסיביות. בין סמינר על פוסט-קולוניאליזם לסדנה על "שפה מגדרית מכלילה", תמצא אקדמיה שמלמדת אותך להטיל ספק בכל דבר — חוץ מהאמת שלה.
קורסים במדעי הרוח נראים לפעמים כמו סטארט-אפ של רגשות פגועים. המרצה לא שואל "מה קרה בהיסטוריה?", אלא "למי זה פגע ברגשות?" הפקולטה לספרות לא עוסקת בולטר או שייקספיר, אלא בשאלה מדוע הם גברים לבנים פריבילגיים.
מחקר מוזמן מראש
בימינו, מחקר הוא לא אמצעי לגילוי — אלא אמצעי להוכחה. "בוא נבדוק אם ישראל מדכאת!" — והנה חמישה תקציבים, שלוש קרנות אירופיות, ודוקטורנט שמחפש דרך להוכיח את מה שהוא כבר מאמין בו.
המסקנה כבר כתובה — רק צריך לחפש את ההערות השוליים שיאששו אותה. זוהי האקדמיה הפוסט-מודרנית: עולם שבו עובדות הן בעיה, ונרטיבים הם הפתרון.
הפקולטה למדעי הכלום
האקדמיה המודרנית היא כמו מסעדת שף שמגישה צלחת ריקה ומסבירה שזו "חוויה קונספטואלית של ריק קיומי". מחלקות שלמות עוסקות היום בתחומים שאפילו סבתא שלך תתקשה להבין מה הם: "לימודי תרבות קווירית", "אקופמיניזם אינטרסקציונלי", ו"השפעת ההגירה על הרגש הפוסט-קולוניאלי".
והכי חשוב? שאם אתה שואל שאלות — אתה חשוך. אם אתה לא מסכים — אתה פשיסט. ואם אתה ימני? אלוהים ישמור, זה בכלל פשע שנאה.
תעודה זה לא חיסון
הרבה חושבים שדוקטורט הוא חיסון מפני שטויות. ההפך. לפעמים זה רק הופך את השטויות לרשמיות. דוקטור שמוכיח שצה"ל פועל ממניעים "גזעניים", זוכה לפרס, לא לבדיקה. חוקרת שטוענת שביהדות יש יסודות "פטריארכליים מדכאים" — תוזמן לדבר באו"ם.
ומי שמעז להציע שאולי, רק אולי, יש גם בעיות בתרבות הפלסטינית? יקבל חרם אקדמי מהסגל. כי באקדמיה של היום, לבעוט במדינה זה מעשה אמיץ. לשבח אותה — זו תעמולה.
האקדמיה כמנגנון פוליטי
המרצים אינם רק חוקרים. הם גם שופטים, עיתונאים, פרשנים ויועצים. הפייסבוק שלהם מלא בפוסטים פוליטיים, הטוויטר שלהם מתחרה בחדשות 12, ובזמן שהם מרצים על ניטשה — הם בעצם עושים קמפיין ל"מחאת השמאל המאורגן".
האקדמיה הפכה למועדון. ויש כללים: צריך להיות בעד "שלום", נגד "כיבוש", בעד "פלורליזם", כל עוד הוא לא כולל שמרנים. תנסה להביא קונסרבטיב להרצאה – ויגידו לך שאתה מקדם "שיח שנאה".
אז מה עושים?
אפשר לצחוק, ואפשר גם לדאוג. אבל דבר אחד בטוח: אם לא נלחם על חופש המחשבה באקדמיה, נאבד אותו בכל מקום אחר. האקדמיה אמורה להיות מעוז האמת — לא מגדל שמאלני סגור.
אז בפעם הבאה שאתם שומעים על מחקר שקובע ש"לימודי מגדר חשובים כמו רפואה", שאלו את עצמכם: מי מימן את המחקר? מי הרוויח מהמסקנה? ומי קיבל קביעות?
כי בסוף, גם באקדמיה — מישהו תמיד מוכר משהו. השאלה היא רק מה המחיר, ולמה תמיד אנחנו משלמים.
לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
