מסע בעקבות הגלגול של המאכל הכי לא מתנצל במזרח התיכון

אין הרבה מאכלים בעולם שגורמים לבנאדם לחשוב: "אני עלול להצטער על זה מחר בבוקר, אבל כרגע אני מוכן למות", כמו שווארמה.

השווארמה היא לא רק אוכל. היא אופן חיים. היא הצהרה. היא הבחירה של גבר מיוזע בשעה 1:42 בלילה, רגע אחרי שיצא ממועדון, והיא גם הבחירה של אימא לתיכוניסט בן 16 שחוזר הביתה ואומר: "לא אכלתי כלום היום" (למרות ששוברים שתיקה מדווחים שראה לפחות חמישה פיתות במהלך היום).

היסטוריה על מקל מסתובב

השווארמה, כך מסופר, נולדה אי שם באימפריה העות’מאנית, כשמישהו החליט שמה שחסר לו בחיים זה נתח ענק של בשר שיסתובב לו מול האש. למה? כי כנראה שהוא רצה לראות את הארוחה שלו סובלת לפני שהוא אוכל אותה.

-- פרסומת --

הטורקים קראו לזה דונר, היוונים גנבו וקראו לזה גירוס, והלבנונים כמובן טענו שהם המציאו את זה עוד לפני מוחמד. אבל אצלנו? אצלנו זה שווארמה. וכשאנחנו אומרים שווארמה – אנחנו מתכוונים לדבר האמיתי: פיתה, עמוסה, נוטפת, מקבלת אגרוף קל מלמעלה כדי "לסדר את העסק", עם טחינה, חמוצים, חריף, וסלט כרוב שהוכן לפני שלושה ימים.

הפילוסופיה של הפיתה

שווארמה היא לא רק טעם. היא אידיאולוגיה. שים לב: הפיתה היא גבול – היא שומרת על מה שבפנים. היא עם ישראל. יש בה עומק, סבל, אחיזה. לא כמו הלאפות האשכנזיות האלה, או גרוע מכך – שווארמה בצלחת, שאינה אלא כניעה מוחלטת לממסד האקדמי, עם מזלג וסכין.

פיתה אמיתית לא נועדה להחזיק מעמד. היא מתפרקת, נוזלת, נקרעת לך ביד כמו התקציב של מדינה מתפתחת. וזה בסדר – גם אנחנו קצת מתפרקים לפעמים.

הבחירה שלך – הפסיכולוגיה של ההזמנה

בואו נודֶה בזה – איך שאתה מזמין שווארמה אומר עליך יותר מכל שיחה טיפולית.

• זה שלוקח עוף – רוצה שיראו שהוא בכושר.
• זה שלוקח כבש – חי בשלום עם העובדה שהוא לא יראה את הנעליים שלו יותר.
• זה שלוקח פרגית – שקרן.
• וזה שלוקח שווארמה טבעונית – שצריך להוציא לו דרכון צרפתי ולשלוח אותו לגלות בברלין.

וכמובן, החריף: אם אתה מבקש "רק קצת חריף", אתה מודה בכך שאתה לא באמת גבר. אם אתה אומר "שים כמו שאתה שם לעצמך" – אתה או מרוקאי או עומד לפגוש את שירותי ההצלה תוך שבע דקות.

בריאות? הצחקת אותנו

שווארמה היא לא בריאה. לא צריכה להיות. אף אחד לא הולך לדוכן שווארמה כדי לקבל עצות תזונתיות. אם היית רוצה בריאות, היית הולך לאכול קינואה עם סלק. אבל שווארמה באה עם שומן שעמד שם מימי בריאת העולם, עם לחות שמתאימה לאקווריום, ועם כמות מלח שיכולה להפשיר כביש באוקראינה.

וזה בדיוק הקסם. זה כמו לשמוע את שלמה ארצי – אתה יודע שזה חוזר על עצמו, אבל אתה עדיין מתרגש.

השווארמה כמשל

אפשר ללמוד הרבה מהשווארמה על המזרח התיכון. יש חום, יש תבלינים, כולם מסתובבים, ולאף אחד אין מושג מי התחיל את כל זה ומתי זה ייגמר. ויש גם ויכוח תמידי – איפה השווארמה הכי טובה?

• "אח שלי, רק ביפו!"
• "לא, לא, יש אחד בקריית שמונה…"
• "עזוב אותך, באר שבע, שווארמה אבו–משה!"
• "שווארמה רק בחיפה בוואדי אחי"

כל אחד והאמונה שלו. כמו דת. רק עם יותר כולסטרול.

שווארמה היא התקווה האחרונה שלנו

כשהמדינה סוערת, כשהחדשות מדכאות, כשהעם חלוק, כששמאל וימין רבים – שווארמה מחכה לנו בפינה. היא לא שואלת אם הצבעת. היא לא בודקת אם אתה בעד רפורמה. היא פשוט שם, עם סלט כרוב, טחינה נוזלת, ומבט שאומר: "שכח מהכול, אחי, ביס אחד ותבין למה נולדת."

כי בסופו של דבר – יש דבר אחד שכולנו יכולים להסכים עליו:
שווארמה בפיתה – היא החיים.

-- פרסומת --