יום השואה ואני: איך זה שאני מתפרק דווקא שם?
יש משהו מוזר, כמעט מביך, בזה שיום השואה תופס אותי יותר חזק מיום הזיכרון לחללי צה"ל.
מביך – כי לכאורה, ביום הזיכרון יש לי "יותר סיבות" להישבר. זה כאן, זה שלנו, זה אנשים שהלכו עם מדים שאני מכיר, שמות שאני שומע בחדשות, חברים שלמדו איתי, לפעמים גם פנים.
ויום השואה? היסטוריה. אירופה. רכבות. תמונות שחור-לבן. סיפור של "אז".
אבל איכשהו, דווקא ביום הזה, אני נקרע מבפנים. לא בעדינות. לא ברמזים. ממש פירוק רגשי מסודר, שכבות שכבות, כמו בצל – רק בלי הקטע של הסלט בסוף.
וזה קורה לי מילדות, כל שנה מול סרטי השואה בטלוויזיה, אגרופים קפוצים, שיניים חורקות … זעם שלא נרגע … מהבוקר עד הערב שלמחרת …
אז מה קורה פה?
קודם כל – האשליה שאני "לא קשור"
המשפחה שלי עלתה לארץ מאירופה עשרות שנים לפני השואה. כלומר, על הנייר – פספסנו את האירוע.
אין סיפורי סבתא על מחנות. אין קעקועים על היד. אין מזוודות ישנות עם ריח של אירופה.
יש היסטוריה אחרת. מזרח תיכון, שמש, חצץ, בנייה, הקמה.
נוכחות במחתרות עוד מימי מחתרת ניל"י וארגון השומר וכמובן בכל מלחמות ישראל …
סיפור ציוני קלאסי, כמעט "פרסומת".
ולכן, במשך שנים, יש בי תחושה סמויה:
השואה היא של "אחרים". של יהדות אירופה ה"גלותית". של ההם שלא עלו לארץ בזמן, אלה שלא ראו את הנולד.
אבל זו בדיוק הבעיה.
כי כשמגיע יום השואה – מתברר שאין "הם". יש רק "אנחנו".
השואה לא שואלת מאיפה באת
השואה היא לא סיפור של עדה, שיוך פוליטי או אמונה. היא סיפור של מצב.
מצב שבו יהודים – לא משנה אם הם מפולין, מרוקו או תימן – הופכים לבעיה שצריך לפתור.
וזה הרגע שבו כל ההפרדות היפות שלנו, כל הוויכוחים על "מי יותר ישראלי", "מי יותר שורשי", "מי יותר מקורי" – מתמוססים.
כי בהגדרה הבסיסית של השואה, כולנו באותה שורה.
ולא שורה של פייסבוק. שורה אחרת.
ביום השואה אין גיבורים
ביום הזיכרון, עם כל הכאב, יש גם משהו יציב.
יש סיפור. יש הקשר. יש גבורה.
יש מדים, יש דגל, יש מטרה.
גם אם המחיר בלתי נתפס – יש משמעות שמחזיקה את הכל.
ביום השואה – אין את זה.
אין שליטה.
אין מערכת.
אין "הקרבה למען".
יש קריסה מוחלטת של העולם כפי שאתה מכיר אותו.
וזה מפחיד ברמה אחרת לגמרי.
כי זה לא "קרה כי נלחמנו".
זה קרה כי לא היה מה לעשות.
הפחד האמיתי: שזה לא באמת נגמר
כאן מתחיל החלק הפחות נעים, זה שלא נכנס לטקסים.
יום השואה לא עוסק רק בעבר. הוא עוסק באפשרות.
לא באפשרות המעשית, המיידית, הפוליטית – אלא באפשרות התודעתית.
בזה שהדבר הזה קרה.
שהעולם אפשר לזה לקרות.
ושזה לא דורש תנאים כל כך מורכבים כמו שאנחנו אוהבים לחשוב.
וזה חודר.
כי פתאום אתה מבין שהשואה היא לא רק סיפור היסטורי, אלא תזכורת לאיזה עומק האנושות מסוגלת לרדת אליו.
ומהצד השני – כמה דק הציפוי של "ציוויליזציה".
זה לא עצב – זה חוסר אונים
ביום הזיכרון אני עצוב.
ביום השואה אני חסר אונים.
זה הבדל קריטי.
עצב הוא רגש שיש לו תנועה.
הוא זורם, עולה, יורד, לפעמים אפילו מתנקה.
חוסר אונים הוא סטטי.
הוא יושב. כבד. לא זז.
ביום השואה אין לי מה לעשות עם עצמי.
אין פעולה. אין תגובה. אין דרך "לכבד", "להמשיך", "לנצח".
רק לשבת מול הדבר הזה ולהבין:
זה היה. זה קרה. וזה היה גדול מכל מי שהיה שם.
הדיסוננס הישראלי
ואז מגיע הטוויסט המקומי.
מצד אחד – מדינה חזקה, צבא, עצמאות, כוח.
מצד שני – יום אחד בשנה שבו אנחנו חוזרים לנקודת האפס.
וזה יוצר מתח.
כי הזהות הישראלית אוהבת כוח. יוזמה. שליטה.
ויום השואה מכריח אותנו להסתכל על עצמנו במצב הפוך לגמרי.
וזה לא נוח.
זה כמעט מרגיש כמו בגידה בנרטיב שאנחנו בונים לעצמנו כל השנה.
אז למה זה חזק יותר?
כי יום השואה לא נותן פתרונות.
אין בו "ואז קמנו".
אין "ומאז אנחנו כאן".
אין קתרזיס אמיתי.
זה יום שמסתיים בלי סגירה.
ויום הזיכרון, למרות הכאב, כן נותן סגירה מסוימת.
יש המשכיות. יש מדינה. יש הקשר.
יום השואה נשאר פתוח.
והמוח האנושי לא אוהב דברים פתוחים.
והאמת הפשוטה
אולי בסוף זה פשוט יותר מזה.
אולי זה לא קשור למשפחה, ולא להיסטוריה האישית.
אולי זה קשור לזה שאני יהודי.
לא במובן הדתי.
במובן הבסיסי, הגולמי.
יום השואה מזכיר לי את זה בצורה הכי חדה שיש.
בלי פילטרים, בלי אידיאולוגיה, בלי פוליטיקה.
רק זהות.
סיכום
זה לא פרדוקס שאני נשבר יותר ביום השואה.
זה דווקא הגיוני.
כי יום השואה נוגע במקום שאין לו הגנות:
לא צבא, לא מדינה, לא סיפור גבורה.
רק אדם.
מול היכולת של העולם לפרק אותו.
ואולי בגלל זה, דווקא אנחנו – אלה שלא חוו, שלא שמעו בבית, שלא גדלו על סיפורי מחנות – מרגישים את זה חזק יותר לפעמים.
כי אצלנו זה לא עטוף בזיכרון אישי.
זה מגיע ישירות.
בלי תיווך. בלי ריכוך.
וזה פוגע בדיוק איפה שאין מילים.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
