מה היה קורה אם לא היינו משווים את עצמנו לאחרים
יש שאלה פילוסופית שמטרידה את האנושות מאז שהומצא השכן:
מה היה קורה אם היינו מפסיקים להשוות את עצמנו לאחרים?
התשובה הקצרה:
חצי מהכלכלה הייתה קורסת,
הרשתות החברתיות היו מתרוקנות,
ופוליטיקאים היו צריכים לעבוד במקום לדבר.
כלומר – תרחיש אפוקליפטי.
ההשוואה: הספורט הלאומי
בישראל, השוואה היא לא רק הרגל.
זו זהות.
אנחנו לא שואלים "איך אני חי?"
אנחנו שואלים "איך אני נראה לעומת אחרים?"
הרכב שלך לא צריך להיות טוב.
הוא צריך להיות יותר טוב משל השכן.
הילד שלך לא צריך להצליח.
הוא צריך להיות יותר מוצלח מהבן של חבר מהצבא.
החופשה לא צריכה להיות מהנה.
היא צריכה להיראות יקרה בסטורי.
זו לא תחרות – זו מערכת הפעלה.
הרשתות החברתיות: מפעל השוואות
פעם היית משווה את עצמך לחמישה אנשים: משפחה, שכנים, אולי קולגה.
היום אתה משווה את עצמך לעולם.
ולא לעולם האמיתי – לגרסה הערוכה שלו.
כולם מצליחים.
כולם מטיילים.
כולם נראים טוב יותר ממך, גם כשהם קמים בבוקר.
ואתה?
אתה תקוע עם המציאות.
זה לא הוגן.
אבל זה גם לא אמיתי.
הרשתות לא מציגות חיים.
הן מציגות שיווק עצמי.
ואנחנו קונים.
הפוליטיקה של ההשוואה
גם המדינה משחקת את המשחק.
אנחנו כל הזמן משווים:
"למה בפינלנד זה עובד?"
"למה בדנמרק זה זול?"
"למה בשוויץ זה מסודר?"
שאלות יפות.
רק יש בעיה קטנה:
פינלנד לא מוקפת אויבים.
דנמרק לא חיה במזרח התיכון.
שוויץ לא מתווכחת עם עצמה על כל דבר כבר 75 שנה.
אבל למה לתת למציאות להפריע להשוואה טובה?
ההשוואה נותנת תחושת מוסר.
אפשר להגיד "שם זה עובד" בלי לשאול למה.
כלכלה של קנאה
אם נוריד רגע את הציניות – יש כאן מנוע כלכלי אמיתי.
אנשים לא קונים רק לפי צורך.
הם קונים לפי השוואה.
אם כולם משדרגים טלפון – גם אתה.
אם כולם טסים – גם אתה.
אם כולם קונים דירה במחיר לא הגיוני – גם אתה נכנס ללחץ.
השוק לא בנוי רק על היגיון.
הוא בנוי על פחד להישאר מאחור.
והפחד הזה שווה מיליארדים.
ומה היה קורה אם היינו מפסיקים?
כאן מתחיל הניסוי המעניין.
אם אנשים היו מפסיקים להשוות:
פחות קניות אימפולסיביות
פחות חובות
פחות לחץ חברתי
פחות תחרות מזויפת
אבל גם:
פחות מוטיבציה
פחות שאפתנות
פחות דחף להתקדם
האמת הלא נעימה?
השוואה היא גם דלק.
הבעיה היא לא עצם ההשוואה.
הבעיה היא כשאתה משווה את החיים שלך למצגת של מישהו אחר.
הזהות הישראלית: בין הישגיות לפרנויה
הישראלי הממוצע לא רק רוצה להצליח.
הוא רוצה להצליח מהר, חזק, ועם עדות מצולמת.
יש בזה משהו חיובי:
מדינה קטנה עם הישגים גדולים.
אבל יש גם מחיר:
תחושת חוסר תמידית.
תמיד יש מישהו שמרוויח יותר.
תמיד יש מישהו שטס יותר.
תמיד יש מישהו שנראה כאילו הוא מבין מה הוא עושה.
והאמת?
גם הוא משווה את עצמו למישהו אחר.
זו שרשרת אינסופית של אנשים שמרגישים שהם כמעט שם.
התקשורת: מגבר ההשוואות
החדשות לא רק מדווחות.
הן מדרגות.
הן יוצרות רשימות:
"הערים הכי יקרות"
"האנשים הכי עשירים"
"המדינות הכי מאושרות"
ואז אתה יושב בסלון, מסתכל על הרשימה, ומבין שאתה לא נמצא באף קטגוריה.
ברכות.
הפסדת בתחרות שלא נרשמת אליה.
השורה התחתונה
אז מה היה קורה אם לא היינו משווים את עצמנו לאחרים?
היינו כנראה רגועים יותר.
עשירים יותר (או לפחות פחות בחובות).
ופחות עסוקים בלנסות להרשים אנשים שלא באמת אכפת להם.
אבל גם היינו קצת פחות רעבים להצלחה.
הטריק הוא לא להפסיק להשוות.
זה בלתי אפשרי.
הטריק הוא לבחור נכון למי להשוות:
לא לאדם שמוכר חלום,
אלא לאדם שחי מציאות.
ובישראל, זו כבר בחירה כמעט מהפכנית.
כי במדינה שבה כולם רוצים להיות מקום ראשון,
אולי ההישג האמיתי הוא פשוט להפסיק להסתכל ימינה ושמאלה-
ולהבין שאתה כבר במירוץ הלא נכון.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
