אז איך אתה ישן בלילה, עיתונאי קטן שלי?
אז איך אתה ישן בלילה עיתונאי קטן שלי, איך אתה נרדם
על מה אתה חולם בלילה אחרי שפיכת הדם
איך אתה נרדם בן אדם, איך אתה נרדם
אריק איינשטיין ז"ל
אה, העיתונאים. אותם גיבורי-על עם העטים החדים, שפעם חשבו שהם שומרי הסף של הדמוקרטיה. היום הם יותר בעניין של שומרי הסף של האג'נדה שלהם.
אתה יושב באולפן ממוזג, עם מיקרופון יקר ומבט של "אני יודע הכל", ומספר לציבור איך "הדמוקרטיה בסכנה" כי מישהו מהימין העז לדבר. בינתיים, האמת יושבת בבית ומתגלגלת מצחוק. או בוכה. תלוי ביום.
זילות המקצוע: מ"כלב השמירה" ל"כלב התעמולה"
בעשור האחרון העיתונאות לא התדרדרה – היא התרסקה.
בארה"ב, סקר Gallup מ-2025 מראה אמון של 28% בלבד בתקשורת המסורתית. שפל היסטורי. אנשים מעדיפים לשמוע את הדוד שלהם בווטסאפ מאשר את הכתב "האובייקטיבי" מה-NYT. באירופה, ב-Reuters Institute 2025, מדינות שלמות כמו הונגריה ויוון יושבות על 22% אמון.
ובישראל? אותו סיפור, רק עם יותר דרמה תל אביבית. סקרים שונים מראים שהציבור רואה בהרבה כלי תקשורת מרכזיים (חדשות 12, 13, "הארץ") הטיה שמאלנית ברורה. 72% מהציבור חשבו כבר ב-2011 שהתקשורת מוטה שמאלה – והמצב רק החמיר.
העיתונאים הישראלים הפכו למומחים בהשמטת הקשרים, בבחירת ציטוטים נוחים ובכתיבת כותרות שמספרות סיפור אחד בזמן שהמציאות מספרת אחר.
דוגמה קלאסית: 7 באוקטובר והמלחמה.
- כשיהודים נטבחים – "מתחם פסטיבל" או "אירועי 7.10".
- כשצה"ל מגיב – "הרס", "משבר הומניטרי", "עיתונאים נהרגים" (בלי להזכיר שכמעט כל ה"עיתונאים" היו פעילי חמאס עם מצלמות ומשגרים).
הם מצטטים את משרד הבריאות של חמאס כאילו זה הבנק העולמי, ומתפלאים אחר כך למה אף אחד לא לוקח אותם ברצינות.
"אובייקטיביות" זה שם יפה לשקר מתוחכם
הבעיה היא לא רק הטיה. הבעיה היא שהם מאמינים בהטיה שלהם.
הם חיים בבועה של תל אביב-רמת אביב-כפר שמריהו, שם נתניהו הוא השטן, הימין הוא "כהניסטים", והמתנחלים הם "מתנחלים" (תמיד במרכאות של זלזול). כשמישהו מהימין מנסה להסביר על ביטחון, על זהות, על יהדות – הם מיד מדביקים תווית: פופוליזם, לאומנות, סכנה לדמוקרטיה.
בינתיים, הם מתעלמים מהמציאות:
- מהגירה המונית שמשנה את אירופה.
- עלייה מטורפת באנטישמיות אחרי 7.10.
- כשל חמור של "התהליך המדיני" שהם דחפו שנים.
- העובדה שלא קיים מקום על פני כדור הארץ בו שלט/שולטת אג'נדת השמאל, שלא הוחרב ונמלא סבל אנושי, לעתים קרובות במימדים תנכיים.
הם לא מדווחים – הם משרתים נרטיב. נרטיב שבו ישראל תמיד אשמה, "הכיבוש" הוא שורש כל רע, והפתרון הוא תמיד "שלום" (שפירושו ויתורים חד-צדדיים).
“גורמים בכירים אומרים”
זה אולי המשפט הכי חזק בתקשורת המודרנית, וגם הכי חלש.
כי מי הם “גורמים בכירים”?
אף אחד לא יודע … אף אחד לא בודק … אבל כולם מצטטים.
וככה נולדת מציאות: שמועה く ציטוט く כותרת く פאנל く אמת.
בלי ראיות, בלי שמות – אבל עם ביטחון … המון ביטחון.
האולפן: תיאטרון של דעות
החדשות כבר מזמן לא רק חדשות – זה מופע:
פאנליסטים.
צעקות.
חיתוכים באמצע משפט.
כל אחד מדבר – אף אחד לא מקשיב.
והצופה?
מקבל תחושה של דרמה, לא של הבנה.
כי להבין זה מורכב … להתעצבן – הרבה יותר פשוט.
מעיתונות – לתוכן
פעם עיתונאי היה מביא מידע, היום הוא מביא נרטיב.
פעם הוא היה יוצא לשטח, היום הוא יוצא לטוויטר.
פעם היה לו עורך, היום יש לו אלגוריתם … והאלגוריתם, כידוע, לא מתעניין באמת – הוא מתעניין בדופק.
אם זה מקפיץ – זה עולה.
אם זה מרגיע – זה נעלם.
הרשתות: הקברן הרשמי
ואז הגיעו הרשתות החברתיות … הן לא הרגו את העיתונות, הן חשפו אותה.
פתאום כולם רואים:
כמה טעויות … כמה הטיות … כמה חיפזון … כמה שטויות .. כמה הסתה ורוע לב …
וכשאפשר לקבל מידע ישירות – למה לעבור דרך מתווך?
התשובה: לא צריך … ולכן האמון התרסק.
פעם היית רואה כתבה – ומאמין.
היום אתה רואה כותרת – ומחפש מי מנסה לעבוד עליך.
זה לא ציניות – זה ניסיון.
כי אחרי מספיק פעמים שהטעו אותך … אתה לומד.
איך הם ישנים בלילה?
עיתונאי קטן שלי, תגיד לי בכנות:
איך אתה ישן אחרי שכתבת כותרת "מתנחלים תקפו" בלי להזכיר שהיו זריקות אבנים קודם? איך אתה מסתכל במראה אחרי שהשוות בין צה"ל לצבאות אחרים, בזמן שחיילינו נלחמים באויב שמשתמש באזרחים כמגן אנושי? איך אתה מסביר לילדים שלך שאתה "שומר על הדמוקרטיה" כשאתה משתיק קולות של רוב הציבור?
הם ישנים מצוין, כנראה. כי הבועה נוחה. כי יש משכורת טובה, הזמנות לאולפנים, ותחושה נשגבת של מוסריות. הם "הטובים". כולם אחרים – פשיסטים.
והציבור? כבר מזמן הצביע ברגליים
האמון צונח, הרייטינג של הערוצים "המיינסטרים" מתרסק יחסית לערוצים אלטרנטיביים כמו 14, והציבור עובר לטלגרם, ליוטיוב, לפודקאסטים. כי שם, גם אם לא תמיד מושלם, לפחות אין את אותה יהירות מטופשת של "אנחנו יודעים טוב יותר מהעם".
העיתונאים הפכו לחלק מהבעיה. הם לא מייצגים את העם – הם מייצגים את עצמם ואת החברים שלהם במסיבות של השמאל התל אביבי.
הזילות היא מוחלטת. הם ויתרו על האמת בשביל הנרטיב. ויתרו על מקצועיות בשביל אקטיביזם. ויתרו על כבוד עצמי בשביל מחיאות כפיים מהבועה.
אז כן, עיתונאי יקר. איך אתה ישן בלילה?
כנראה כמו תינוק. כי כשאתה משכנע את עצמך שאתה הגיבור של הסיפור, קל מאוד להתעלם מהעובדה שאתה הפך להיות השוטה שלו.
והציבור? הוא כבר לא קונה. הוא קורא, צוחק, וממשיך הלאה – אל האמת הלא מסוננת.
כי מישהו חייב להגיד לעיתונאים הקטנים מה באמת קורה כשהם מכבים את האור.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
