מה הסיפור עם הדרכונים האירופיים האלה?
במשך שנים, התקבע לו בישראל טקס חניכה לא רשמי: קבלת אזרחות זרה. פולנית, רומנית, פורטוגלית, ליטאית, ואפילו צרפתית – כל עוד היא לא ישראלית. הסלוגן הלא רשמי של דור הוויזה הוא "שיהיה גיבוי, למקרה ש…". למקרה שתהיה מלחמה. למקרה שגנץ שוב ירוץ. למקרה שבית המשפט יתערב לך בגינה. בקיצור – שיהיה לאן לברוח.

ובכל זאת, דווקא כשהשמש נעלמת מאחורי ענני פטריות עשן, כשהמטוסים טסים מעל תל אביב ואיומי מלחמה עם חיזבאללה נראים יותר כמו תוכנית עבודה מאשר תרחיש קצה – משהו מוזר קורה: הישראלים חוזרים.

רגע, למה הם חוזרים בכלל?
לכאורה, זה לא הגיוני. הרי עבדנו כל כך קשה כדי להוציא אזרחות גרמנית, כדי לשכור דירה באמסטרדם וללמוד קורס במוזיקת טכנו של צפון מזרח הולנד. אז למה, כשיש איום קונקרטי על קיומנו, פתאום המטוסים מתמלאים בישראלים בטייץ ומילקשייק סויה חוזר?

התשובה, כנראה, טמונה באותה מילה שרוב המערכות הממלכתיות כאן מתנצלות שהיא קיימת: ציונות.

כן, המילה ההיא שנשמעת כמו קללה באולפני חדשות מסוימים. למרות האופנה התל אביבית למחוק את ההיסטוריה, לדחוף דגלי גאווה במקום דגל ישראל ולהפוך כל זיכרון לאומי לסדנת ריפוי טראומות, רוב הישראלים מרגישים – עמוק בפנים – שזה הבית. ובית, כידוע, לא עוזבים כשיש שריפה. להפך – רצים פנימה להציל את הספה.

-- פרסומת --

אז מי הם החוזרים?
חוקרי החברה הישראלית יגידו שמדובר בעיקר ביוצאי דור הביניים – אלה שהיגרו בשנות ה-2000 לארצות הברית, קנדה ואוסטרליה בחיפוש אחר ביטחון כלכלי, נוחות מערבית ושירותים ציבוריים שלא יגרמו לך לבכות. אבל כשחמאס ירה על תל אביב, והאוויר פה שוב התמלא בתחושת "גורל משותף" – הם הבינו משהו פשוט: שום דבר שם לא מרגיש כמו בבית. ושום דאגה מערבית לשוויון זכויות לא תחפה על העובדה שאם יקרה משהו לישראל – אין באמת מקום אחר שיהיה שלהם.

במילים אחרות: אפשר לקחת את הישראלי מישראל, אבל אי אפשר לקחת את ישראלי מישראלי. בעיקר אם הוא גר בלוס אנג'לס ומתחיל להתגעגע לשווארמה של אבו חליל ולפקקים של איילון.

התשובה הלאומית לציניות הפרוגרסיבית
החזרה הזו לארץ – דווקא כשקשה – היא סטירה בפרצוף של כל מי שניסה להנדס פה זהות "אזרחית" במקום זהות יהודית-ישראלית. היא מראה, גם אם לא נעים להודות בזה באוניברסיטת תל אביב, שיש עדיין משמעות עמוקה למונחים כמו "שייכות", "עממיות", ו"אהבת מולדת". ובניגוד למה שמוכרים לנו – זו לא תופעה של ימנים בלבד. דווקא הרבה מ"השמאלנים הגולים" הם אלה שמרכינים ראש עם הנחיתה בבן-גוריון, בולעים את הביקורת הפוסט-קולוניאלית ואומרים: "אנחנו כאן. תנו משהו לעזור."

כלומר, בשעת אמת – הפרוגרסיביות מתמוססת, והזהות הלאומית צפה. כי תכל'ס, כשמפעילים אזעקת אמת – גם הציניקן הכי מתנשא רוצה לוודא שהוא עם המשפחה שלו.

אהבה מהסוג הלא סקסי
האהבה לישראל היא לא סיפור הוליוודי. היא לא מחולקת לעלילה חלקה עם סוף מתוק. זו אהבה מסוג אחר – כזו שנולדה ממחויבות, לא מרומנטיקה. היא כוללת תורים בקופת חולים, קללות בכביש, שכר דירה שמריח מהונאה – ועדיין, היא אהבה עמוקה יותר, בוערת יותר, כזו שמובילה אנשים לטוס לכאן דווקא כשהשמיים רועמים.

זה מה שמבלבל את האירופאים: הם לא מבינים איך מדינה בלי נמל תעופה מתפקד, עם איום קיומי תמידי, עם שכנים שרוצים להשמיד אותה – מצליחה עדיין לגרום לאזרחיה לחזור אליה. ועוד בהתנדבות.

ומה עכשיו?
עכשיו אנחנו בתקופה של בירור. החזרה של אלפים מחו"ל, של חיילים משוחררים ששבו ליחידות מילואים בלי לחכות לפקודה, של ישראלים שחזרו רק כדי "להיות פה" – היא עדות לשאלה שצצה פתאום מחדש: למה אנחנו כאן?

והתשובה, כמה פשוט – ככה עוצמתית: כי אין לנו מקום אחר. לא כי אין ברירה – אלא כי יש רצון. רצון להיות חלק ממשהו גדול יותר מהביקורת שלנו עליו. רצון להרגיש שייכים, גם אם המחיר הוא לחיות תחת כיפת ברזל, ולא תחת גג בסן פרנסיסקו.

סיכום: ציון לא תחולק לגויים
בסופו של דבר, התופעה הזו היא לא אנומליה – היא עדות חיה לכך שהציונות לא מתה. היא פשוט חיכתה להזדמנות להופיע שוב, בלי ססמאות ובלי דגלים – רק במעשים. היא חיה בדחף הראשוני של אדם לטוס חזרה הביתה גם כשמסוכן. היא קיימת בקשר שבין אדם לאדמה, גם כשהוא גר בלונדון ומחמם לעצמו פיתות לחומוס במיקרו.

אז כן, אנחנו עם מורכב, מרוגז, מבולבל. אבל כשצריך – אנחנו חוזרים הביתה. וזה, ברוך השם, יותר חשוב מדרכון פורטוגלי.