שקיעתה של נאט"ו במאה ה-21
הברית הצבאית החזקה בעולם שהפכה למועדון דיונים עם טנקים במחסן
יש רגעים בהיסטוריה שבהם ארגון ענק מגלה פתאום שהוא עדיין חי – אבל בעיקר מכוח האינרציה. כזה הוא מצבה של NATO במאה ה-21. הברית שהוקמה כדי לעצור את ברית המועצות הפכה, עם השנים, לארגון שמנסה לעצור בעיקר את המבוכה של עצמו.
במשך עשרות שנים נאט"ו הייתה הסמל העליון של כוח מערבי: ברית צבאית עצומה, עם מאות אלפי חיילים, אלפי מטוסים, ותקציב ביטחון מצרפי שיכול לקנות את רוב הכוכבים בגלקסיה.
על הנייר היא עדיין כזו. במציאות – היא מזכירה יותר ועדת היגוי בינלאומית עם הרבה דגלים, מעט החלטות, והרבה מאוד מסיבות עיתונאים.
הסיפור הזה אינו רק צבאי. הוא פוליטי, תרבותי ואפילו פסיכולוגי. והוא מספר הרבה על מצבו של המערב.
איך הכול התחיל: ברית של פחד
נאט"ו נוסדה ב-1949, כשהמערב היה משוכנע שהצבא הסובייטי עלול להיכנס לאירופה כמו טרקטור לשדה תפוחי אדמה. העיקרון היה פשוט: תקיפה על מדינה אחת תיחשב תקיפה על כולן.
זה היה מנגנון הרתעה מבריק.
והוא גם עבד.
במשך ארבעים שנה, עצם קיומה של נאט"ו הרתיע את ברית המועצות. אף אחד לא רצה מלחמת עולם שלישית בין שתי מערכות גרעיניות.
ואז קרה משהו מוזר.
ברית המועצות קרסה.
האויב נעלם.
והברית נשארה.
הבעיה הראשונה: כשאין אויב ברור
ארגונים אוהבים אויבים.
זה נותן להם משמעות.
אחרי 1991, נאט"ו מצאה את עצמה במצב מביך: ברית צבאית אדירה בלי אויב ברור. זה כמו להחזיק מכבי אש עם אלף כבאים בעיר שאין בה אפילו נר דולק.
אז נאט"ו עשתה מה שכל ארגון גדול עושה במצב כזה – היא המציאה משימות חדשות.
בוסניה.
קוסובו.
אפגניסטן.
לוב.
כל משימה הוצגה כהכרח אסטרטגי. בפועל, רבות מהן היו ניסוי בשאלה אם ארגון שנבנה למלחמה קרה מסוגל לתפקד בעולם אחר לגמרי.
התשובה, למרבה הצער, הייתה: בערך.
אפגניסטן: הרגע שבו הקסם נשבר
המלחמה באפגניסטן הייתה מבחן האש הגדול של נאט"ו.
לאחר מתקפות 11 בספטמבר, הופעל סעיף ההגנה ההדדית לראשונה בהיסטוריה. מדינות אירופה הצטרפו למלחמה לצד ארצות הברית.
על הנייר – ברית אדירה.
בפועל – קרקס בירוקרטי.
מדינות שונות הציבו מגבלות על חייליהן. חלק הסכימו להילחם רק באזורים מסוימים. אחרות הסכימו רק לפעולות הגנה. היו גם כאלה שהסכימו להשתתף במלחמה – כל עוד לא יורים עליהן.
התוצאה הייתה מערכת צבאית מסורבלת שבה לכל מדינה יש "חוקים משלה". מבחינה מבצעית זה בערך כמו קבוצת כדורגל שבה כל שחקן משחק לפי ספר חוקים אחר.
כשארצות הברית נסוגה מאפגניסטן ב-2021, נאט"ו גילתה אמת לא נעימה: היא לא באמת מסוגלת לפעול צבאית בקנה מידה גדול בלי וושינגטון.
הבעיה השנייה: הפער בין אירופה לאמריקה
מאז שנות ה-90, ארצות הברית מתלוננת על דבר אחד: האירופים לא משלמים מספיק על ביטחון.
הטענה הזו הפכה כמעט למם פוליטי, במיוחד בתקופת דונאלד טראמפ. טראמפ נהג להזכיר למנהיגי אירופה שהם נהנים ממטריית ההגנה האמריקאית בזמן שהם משקיעים את הכסף ברווחה, חינוך ומסעדות טבעוניות.
הנתונים לא לגמרי מופרכים.
היעד הרשמי של נאט"ו הוא הוצאה ביטחונית של 2 אחוז מהתמ"ג. במשך שנים רבות רוב מדינות אירופה לא הגיעו אפילו לזה.
במילים פשוטות:
אמריקה שילמה על הביטחון.
אירופה נהנתה מהשקט.
ואז הגיע פוטין
אם יש אדם אחד שהחזיר את נאט"ו לחיים, זה ולדימיר פוטין.
הפלישה הרוסית לאוקראינה ב-2022 הייתה הלם אסטרטגי באירופה. לפתע, המלחמה הגדולה חזרה ליבשת. טנקים, ארטילריה, קרבות שריון – כל מה שחשבנו שנשאר בספרי היסטוריה.
באופן אירוני, פוטין עשה לנאט"ו שירות יחסי ציבור מצוין.
מדינות שהיססו להצטרף לברית מיהרו לדפוק בדלת.
תקציבי ביטחון זינקו.
הדיבור על "הגנה אירופית עצמאית" נעלם בן רגע.
ועדיין, גם כאן מסתתרת בעיה עמוקה.
נאט"ו גדולה מתמיד – אבל גם שבירה מתמיד
על הנייר, נאט"ו היום גדולה יותר מאי פעם.
יותר מדינות.
יותר תקציבים.
יותר כוחות.
אבל מאחורי המספרים מסתתרת מציאות פחות מרשימה.
מדינות אירופה מתקשות להפעיל צבאות גדולים לאורך זמן.
התעשייה הביטחונית לא תמיד עומדת בקצב.
והמערכת הפוליטית מתקשה לקבל החלטות מהירות.
מלחמה מודרנית דורשת קצב תעשייתי אדיר – תחמושת, טילים, מערכות נשק. המלחמה באוקראינה חשפה עובדה לא נעימה: רוסיה מסוגלת לייצר תחמושת בקצב גבוה יותר מחלק ממדינות נאט"ו.
כן, אותה רוסיה שהכלכלה שלה קטנה בהרבה.
זה רגע לא נוח עבור הברית הצבאית החזקה בעולם.
הבירוקרטיה: האויב האמיתי של הברית
אחד הסודות הפחות מדוברים של נאט"ו הוא הבירוקרטיה.
מדובר בארגון של עשרות מדינות דמוקרטיות, כל אחת עם ממשלה, פרלמנט, אופוזיציה, ועיתונות ביקורתית. כדי לקבל החלטה צבאית משמעותית צריך לעבור מבוך פוליטי שלם.
במילים אחרות:
הצבא צריך אישור מהפוליטיקה.
והפוליטיקה צריכה סקרים.
בינתיים, יריבים גיאופוליטיים פחות דמוקרטיים מסוגלים לפעול מהר יותר.
גם בתוך אירופה אין הסכמה
נאט"ו היא ברית – לא מדינה.
והמשמעות היא אינטרסים שונים.
מדינות מזרח אירופה רואות ברוסיה איום קיומי.
מדינות דרום אירופה מודאגות יותר מהגירה ומהים התיכון.
מדינות מערב אירופה עסוקות גם בכלכלה ובאנרגיה.
וכשאין הסכמה על האיום המרכזי, קשה לנהל אסטרטגיה אחידה.
הנשיא הצרפתי עמנואל מאקרון אפילו אמר פעם שנאט"ו נמצאת ב"מוות מוחי". זו הייתה אמירה חריפה – אבל היא ביטאה תסכול אמיתי.
האם הברית באמת שוקעת?
התשובה מורכבת.
מצד אחד, נאט"ו עדיין כוח עצום.
התקציב הצבאי המצטבר של המדינות החברות גדול פי כמה מזה של רוסיה או סין.
מצד שני, כוח צבאי אינו רק כסף. הוא גם רצון פוליטי, יכולת תעשייתית והסכמה אסטרטגית.
ושם מתחילות הבעיות.
המערב השתנה
במהלך המלחמה הקרה, מדינות המערב היו מאוחדות סביב פחד משותף.
היום, החברה המערבית מפולגת יותר.
ויכוחים פוליטיים, קיטוב חברתי, ומאבקים אידיאולוגיים משפיעים גם על מדיניות הביטחון.
כשחברה לא בטוחה בעצמה – גם הברית הצבאית שלה פחות בטוחה.
הפרדוקס הגדול של נאט"ו
וכאן מגיע הטוויסט האירוני.
נאט"ו אולי פחות בטוחה בעצמה, פחות יעילה בירוקרטית ופחות מאוחדת פוליטית. אבל היא עדיין הברית הצבאית החזקה בעולם.
היריבים שלה יודעים זאת היטב.
ולכן, למרות כל הדיבורים על שקיעה, נאט"ו ממשיכה להיות גורם מרכזי במערכת הבינלאומית.
היא אולי לא הטיטאן הבלתי מנוצח של המלחמה הקרה.
אבל היא גם לא הדינוזאור הגוסס שחלק מהמבקרים מתארים.
הסיכום הציני
נאט"ו של המאה ה-21 היא ארגון פרדוקסלי.
מצד אחד:
כוח צבאי עצום.
מצד שני:
מועדון פוליטי שמתקשה להחליט.
היא נראית לפעמים כמו טנק עם מנוע של ועדה פרלמנטרית.
אבל עד שיופיע ארגון בינלאומי חזק יותר, או עד שהמערב ימצא מודל ביטחוני אחר – נאט"ו תמשיך להיות מה שהיא תמיד הייתה: הברית שהעולם המערבי לא באמת יודע איך להחליף.
ובינתיים, היא גם ממשיכה להזכיר לנו אמת פשוטה אחת על פוליטיקה בינלאומית:
בריתות לא מתות מהר.
הן פשוט מזדקנות – ומקוות שמישהו אחר ישלם על הביטוח.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
