באנו חושך לגרש – חג החנוכה וסיפור המכבים בימים אלו של אנטישמיות
חנוכה, המכבים, ומה לעזאזל זה אומר כשהעולם שוב מתאהב ביהודים־כשעירים לעזאזל
יש חגים שנשארים בלוח השנה כמו קישוט. ויש חגים שמתעקשים להיות רלוונטיים, גם כשאתה מעדיף שיישארו חמודים, עם סופגניה ואור קטן בחלון.
חנוכה שייך לסוג השני. הוא לא מוכן להסתפק בשמן ובזיגוג; הוא רוצה דיון. ודווקא עכשיו-כשאנטישמיות שוב עושה קאמבק עולמי, הפעם עם פילטרים, האשטגים ומחלקת יחסי ציבור-החג הזה דופק על הדלת ושואל: נו, הבנתם כבר או שצריך עוד נר?
חנוכה לא נולד חמוד
הניסיון לצייר את חנוכה כחג משפחתי פסטורלי הוא הישג שיווקי מרשים. בפועל, זה סיפור לא מנומס על עם קטן שלא קנה את הטרנד.
לא “דו־קיום תרבותי”, לא “רב־קוליות”, ולא “אינטגרציה מתקדמת”. המכבים לא ביקשו כיסא סביב שולחן האליטות של התקופה; הם העדיפו לשבור את השולחן.
זה לא היה מאבק על טעמים מוזיקליים או על תפריט הקפיטריה. זה היה קרב על זהות, על זכות לומר “לא” כשכל העולם אומר “תתקדם”. חנוכה הוא חג של סירוב-והסירוב הזה, מסתבר, לא התיישן.
אנטישמיות 2025: אותו יין, בקבוק מעוצב
פעם אנטישמיות הייתה צורחת. היום היא מחייכת. היא מדברת על “זכויות אדם”, על “איזון נרטיבים”, על “הקשר”.
היא כבר לא זורקת אבנים; היא זורקת מסמכים. לא שורפת בתי כנסת; מבטלת הופעות. לא שואלת “למה אתם כאן?”-היא שואלת “למה אתם בכלל קיימים?”
והחידוש הגדול: היא משוכנעת שהיא בצד המוסרי של ההיסטוריה. כי הרי תמיד נוח יותר לשנוא עם עתיק בשם עקרונות מודרניים. זה חוסך מצפון.
המכבים היו אנטי־ווק (לפני שהיה ווק)
אם המכבים היו מופיעים היום בקמפוס מערבי, היו מפטרים אותם מהאגודה הסטודנטיאלית. “קיצוניים”, “לא רגישים תרבותית”, “מתעקשים על ייחודיות”. הם סירבו להתמוסס. הם האמינו שיש ערכים שלא מתעדכנים לפי טרנד.
והנה הסוד הקטן: העולם תמיד מתקשה עם יהודים שלא מבקשים סליחה על קיומם. יהודים שמדליקים נר ולא מתנצלים על האור.
“באנו חושך לגרש” – לא סיסמה, הוראות שימוש
זה לא שיר ילדים. זו תמצית של תודעה. החושך לא נעלם מעצמו, והוא בטח לא מתרשם ממחוות. הוא נסוג רק מול אור שמוכן לעמוד.
בעידן שבו “להיות יהודי” הפך לחשוד, ו”להיות ציוני” הפך למילת גנאי-חנוכה מזכיר: לא צריך רוב, צריך אומץ. לא צריך הסכמה, צריך זהות. נר אחד, בזמן הנכון, יכול להוציא מאיזון אימפריה של ציניות.
למה זה מפחיד אותם
כי הסיפור המכבי הורס נרטיב אהוב: שהיהודים שורדים רק כשמרשים להם. חנוכה אומר אחרת-שהם שורדים כשמתעקשים.
אנטישמיות תמיד חזרה כשיהודים הפסיקו להתנצל והתחילו לזכור מי הם. זה קרה באירופה, זה קורה ברשתות, וזה קורה עכשיו-כשמדינה יהודית קטנה מסרבת לשחק את הקורבן המנומס.
חנוכה בלי נאיביות
לא, העולם לא “ילמד לקח”. הוא אף פעם לא לומד. אבל חנוכה לא נועד ללמד את העולם – הוא נועד להזכיר לנו. להזכיר שלא כל חושך צריך חיבוק, שלא כל ביקורת בתום לב, ושלא כל שנאה מגיעה עם מגפיים.
לפעמים היא מגיעה עם טופס אקדמי, לפעמים עם מגפון, ולפעמים עם סמיילי.
אז מדליקים
לא כדי “להסביר”. לא כדי “להצטדק”. מדליקים כי זה מה שעושים כשמנסים לכבות אותך כבר אלפיים שנה.
חנוכה לא מבטיח שיהיה קל. הוא מבטיח שיהיה ברור. וברגעים שבהם האנטישמיות שוב מרגישה לגיטימית, עטופה במילים יפות-הבהירות הזו היא מצרך נדיר.
ובמילים פשוטות, למי שעדיין לא קלט:
באנו חושך לגרש. לא לבקש ממנו רשות.
חג אורים שמח. 🕯️
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
