המשבר שהעולם שכח (או בחר להתעלם ממנו) – כשסווידא לא מספיק "סקסית" לכותרות

בואו נודה באמת: אם משבר הומניטרי לא מגיע עם תמונות דרמטיות של הרס, ילדים בוכים או לפחות איזו מחאה צבעונית שמתאימה לאינסטגרם, הוא כנראה לא יזכה לשנייה וחצי של תשומת לב בתקשורת העולמית. סווידא, מחוז דרוזי קטן בדרום סוריה, הוא הדוגמה המושלמת לכך. תשכחו ממנו, כי נראה שגם ה-BBC, ה-CNN וכל שאר ענקי התקשורת כבר עשו זאת. מדובר באסון הומניטרי שמתחולל בשקט, הרחק מעיני המצלמות, ובעין הישראלית שלנו, נאמר שזה לא מפתיע: העולם תמיד יעדיף להתמקד בסכסוכים שמשרתים את הנרטיב שלו, וסווידא? היא פשוט לא מספיק "טרנדית".

אז מה קורה שם, בסווידא? תושבים נרצחים, ילדות נחטפות, נשים נאנסות, משפחות שלמות מושלכות ממרפסות והחיים תחת איום מתמיד, סובלים ממחסור במזון, תרופות ומים, והכל תחת שלטון סורי שמזכיר יותר כנופיית פשע מאשר ממשלה לגיטימית. אבל אל דאגה, העולם עסוק בדברים חשובים יותר – כמו לסקר את המסיבה האחרונה של קים קרדשיאן או את קמפיין ההרעבה המזוייף האחרון בעזה. אז בואו נצלול לעומק האסון בסווידא, עם קצת ציניות והרבה אהבה למי שמעדיף את האמת על פני כותרות זולות.

סווידא: קצת רקע, למקרה שעדיין לא שמעתם עליה

סווידא היא מחוז הררי בדרום סוריה, ביתם של דרוזים, קהילה אתנית-דתית שידועה בנאמנותה לעצמה וביכולתה לשרוד תחת שלטונות עוינים. הם לא ערבים, לא סונים, לא שיעים, ובהחלט לא היו מעריצים של בשאר אל-אסד ולא של אל-ג'ולאני כיום. במלחמת האזרחים הסורית, שהתחילה ב-2011 ועדיין מסרבת להיגמר, הדרוזים בסווידא ניסו לשמור על נייטרליות. הם לא ממש התלהבו מהרעיון להצטרף למסיבה של דאע"ש, אל-קאעידה או המורדים, אבל גם לא התחנפו למשטרו של אסד. התוצאה? הם הפכו למטרה קלה.

מאז 2018, כשאסד "ניצח" במלחמה (אם אפשר לקרוא לזה ניצחון כשמדינתך היא ערימת הריסות), סווידא הפכה למוקד של דיכוי, הזנחה ותקיפות. המשטר הסורי, בתמיכת איראן וחיזבאללה, לא ממש מחבב את העצמאות היחסית של הדרוזים. התושבים המקומיים חיים תחת מצור לא רשמי, עם מחסור קריטי במשאבים בסיסיים. מחירי המזון זינקו, המים נדירים, והחשמל? נו, בואו נגיד שגנרטור הוא מותרות שם. תוסיפו לזה התקפות חוזרות ונשנות של מיליציות פרו-אסדיות, ותקבלו מתכון מושלם לאסון הומניטרי.

-- פרסומת --

אבל מה שממש מעצבן – בנימה צינית, כמובן – הוא שהעולם לא ממש שם לב. למה? כי סווידא לא מתאימה לנרטיב. אין שם יהודים להאשים, אין נפט, ואין פלסטינים שיכולים לשמש כפוסטר של המצפון העולמי. סווידא היא פשוט עוד פינה נידחת במזרח התיכון, ואף אחד לא מתכוון לבזבז דיו על כתבה עליה.

התעלמות התקשורת: סלקטיביות במיטבה

התקשורת העולמית היא כמו ילד שמסתכל על תפריט במסעדה ומתעלם מכל מה שאינו המבורגר עם צ'יפס. היא בוחרת את הסיפורים שלה לפי טרנדים, אג'נדות ומה שיביא קליקים. סווידא לא עומדת בקריטריונים. אין שם מספיק תמונות של ילדים חמודים שמצטלמים טוב על רקע הריסות, ואין שם סיפור שחור-לבן של "טובים נגד רעים" שקל למכור לקהל המערבי. במקום זה, יש שם סיפור מורכב על קהילה קטנה שמנסה לשרוד תחת שלטון רודני, בלי שום קשר לסוגיות שמעניינות את ה"ניו יורק טיימס" או ה"גרדיאן".

אם תחפשו בגוגל "המשבר בסווידא", תמצאו כמה דיווחים קצרים, בעיקר מארגונים כמו Human Rights Watch, שמנסים לצעוק על האסון הזה כבר שנים. אבל כתבה ראשית ב-CNN? שכחו מזה. לעומת זאת, תנו לקמפיין הרעבה מזוייף בעזה או לאוקראינה לקבל את כל תשומת הלב, כי שם יש דרמה, יש דם, ויש נרטיב שקל למכור. סווידא? היא לא מספיק "אקזוטית" ולא מספיק "מוסרית" בשביל זה.

מנקודת מבט ישראלית, התעלמות הזו היא לא רק צביעות, אלא גם תזכורת לכך שהעולם המערבי איבד מזמן את המצפן המוסרי שלו. במקום לעמוד לצד קהילות קטנות כמו הדרוזים, שמנסות לשמור על זהותן ועל חירותן, התקשורת מעדיפה להתמקד בסכסוכים שמשרתים את האג'נדה הליברלית-גלובלית. ואם תשאלו אותנו, זה לא רק בגלל עצלנות עיתונאית – זה כי סווידא לא משתלבת בסיפור ה"נכון" של המאה ה-21, שבה כל משבר חייב להיות קשור לקולוניאליזם, קפיטליזם או משהו שמסתיים ב"-איזם" ואם יש יהודים שאפשר לטנף עליהם בסיפור – זה מוסיף נקודות.

למה זה צריך לעניין אותנו?

אז למה בכלל לכתוב על סווידא? כי מנקודת מבט לאומית, ישראל היא אחת המדינות היחידות שיכולות להבין מה זה להיות קהילה קטנה שמוקפת אויבים ומנסה לשרוד. הדרוזים בסווידא הם לא כל כך שונים מהדרוזים בגולן או בצפון ישראל – קהילה גאה, עם זהות ייחודית, שפשוט רוצה לחיות בשקט. אבל בעוד שישראל יודעת להגן על עצמה (בדרך כלל), הדרוזים בסווידא תלויים בחסדי משטר שלא ממש מתעניין בהם.

יתרה מזו, רצח העם הדרוזי – האסון בסווידא הוא תזכורת לכך שהמזרח התיכון הוא לא המקום לסמוך על "הקהילה הבינלאומית". כשהמחבל בחליפה, מר אל-ג'ולאני וחבריו בטורקיה מחליטים לדכא קהילה שלמה, האו"ם לא ירים טלפון, והאיחוד האירופי לא ישלח מטוסי סיוע. זו מציאות שישראל מכירה היטב, וזו סיבה נוספת להזדהות עם המצב בסווידא.

אבל בואו נחזור לציניות לרגע: אם התקשורת העולמית לא מתעניינת בסווידא, אולי כדאי שנשלח לשם כמה משפיעני אינסטגרם? תמונה אחת של "משבר הומניטרי" עם פילטר וינטג' והאשטג #SaveSuweida, ואולי סוף סוף מישהו ישים לב.

פתרונות? חלומות באספמיה

אז מה אפשר לעשות? קודם כל, להפסיק לסמוך על התקשורת העולמית שתעשה את העבודה שלה. ארגונים לא ממשלתיים, קהילות דרוזיות ברחבי העולם, ואולי אפילו מדינות כמו ישראל, שיש להן קשר לקהילה הדרוזית, יכולות להרים את הכפפה. סיוע הומניטרי, קמפיין הסברתי בארה"ב על הטעויות של מדיניות טראמפ האוהדת לאל-ג'ולאני, שיימינג בינלאומי על ארדואן שתומך באל-ג'ולאני, לחץ דיפלומטי על סוריה, ואולי אפילו תמיכה צבאית קלה לקבוצות מקומיות שמנסות להתנגד לאל-ג'ולאני – כל אלה יכולים לעזור.

אבל בואו נהיה ריאליים: כל עוד אל-ג'ולאני נהנה מתמיכת ארה"ב, טורקיה, סעודיה וקטאר, והעולם עסוק בלספור לייקים בטוויטר, סווידא תישאר לבד. ואולי זה המסר הכי חשוב כאן: במזרח התיכון, אם אתה לא דואג לעצמך, אף אחד לא יעשה את זה בשבילך.

העולם שותק, ואנחנו צוחקים (מרוב דמעות)

המשבר ההומניטרי בסווידא הוא לא רק טרגדיה, אלא גם מראה שמראה לעולם את הצביעות שלו. התקשורת העולמית, שמתיימרת להיות שומרת הסף של המוסר, בוחרת להתעלם מקהילה קטנה שסובלת תחת דיכוי ומחסור. מנקודת מבט ימנית-לאומית, זה לא מפתיע: העולם תמיד יעדיף את הנרטיבים שמתאימים לו, וסווידא פשוט לא נכנסת לקטגוריה הזו, התקשורת העולמית המשומנת היטב בכספי קטאר וסין מעדיפה קמפיינים מזוייפים של הרעבת הפלשתינאצים ומוצאת עידוד בערוצי התרעלה הישראליים, כי "אפילו בערוצים הישראליים מדברים על הרעבת הילדים בעזה".

אז בפעם הבאה שאתם קוראים כתבה על "המצב במזרח התיכון", תזכרו שיש שם גם סווידא – מקום שבו אנשים נאבקים לשרוד, בלי שום סיכוי להפוך לכותרת ראשית. ואם זה לא מספיק כדי לעצבן אתכם, תזכרו שמישהו, איפשהו, בטח כותב עכשיו מאמר על "המשמעות התרבותית של טיקטוק" במקום לעסוק בזה.