ברוכים הבאים לדרום אפריקה של המזרח התיכון (אבל רק בדמיון)

אם להאמין למקורות, ישראל היא מדינת אפרטהייד. ממש כך. על פי ארגונים בינלאומיים, פרופסורים מהאוניברסיטה העברית ומזכ"ל האו"ם לשעבר – אנחנו מתהלכים פה בגאווה במדינה שדומה לדרום אפריקה של שנות ה־80.
רק חבל שאף אחד לא סיפר על כך ל-2 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, מצביעים, לומדים באוניברסיטאות, עובדים בבתי חולים, מקימים מפלגות, ומדי פעם גם מגישים עתירות לבג"ץ שמביכות את המדינה כולה.

אבל למה להיתפס לעובדות, כשאפשר לקדם אג'נדה בינלאומית עם שם נוצץ כמו "אפרטהייד"? זה נשמע טוב. זה מעלה אסוציאציות של נלסון מנדלה, קייפטאון, שלטים של "ללבנים בלבד". וישראל? היא פשוט תפסה את המקום של הרשע התורן.

מהו אפרטהייד אמיתי – ואיך אין שום קשר לישראל

אפרטהייד, להזכיר לאלה שוויתרו על שיעור היסטוריה בתיכון, הוא משטר חוקי של הפרדה גזעית: מערכת שבה יש חוקים נפרדים לשחורים וללבנים, חוקים שקובעים איפה מותר לגור, ללמוד, להינשא, ואפילו ללכת לשירותים.

ועכשיו נעשה ניסוי קטן:

• האם יש חוקים בישראל שמונעים מערבים ללמוד באוניברסיטה? לא.
• האם יש חוקים שאוסרים על נישואים בין יהודים לערבים? לא.
• האם יש חוקים שמונעים מערבים להיבחר לכנסת? נהפוך הוא – לפעמים הם אפילו מחזיקים את הקואליציה בגרון.
• האם שופטים ערבים יושבים בבית המשפט העליון? כן. כולל זה שהרשיע נשיא מדינה יהודי באונס.

אז אולי אנחנו צריכים להחליף את המונח. לא "אפרטהייד", אלא אולי… "דמוקרטיה עם בעיות תחבורה".

-- פרסומת --

הכיבוש – הניסיון הכי עייף להסביר אפרטהייד שלא קיים

כשהעובדות לגבי ערביי ישראל לא מסתדרות, עוברים לשטחים. ושם כבר משתמשים בשיטת המטוס הקרב: זורקים פצצות של מילים – "משטר אפרטהייד בגדה המערבית" – ומקווים שהרעש יטשטש את הפרטים.

אז הנה כמה פרטים:

1. תושבי יו"ש הפלסטינים אינם אזרחי ישראל. לא בגלל צבע עורם, אלא כי הם לא רוצים להיות. למעשה, אם תשאל את אבו מאזן אם הוא רוצה שג'נין תסופח לישראל – הוא יתחבא מתחת לשולחן.
2. הם כפופים למ מערכת חוק שונה – לא בגלל גזע, אלא בגלל הסכמי אוסלו. כן, אותם הסכמים שהשמאל הישראלי נשבע בהם. הפלסטינים ביקשו אוטונומיה, קיבלו אותה, ועכשיו מתלוננים שהם לא מקבלים אזרחות ישראלית תוך כדי מלחמה בישראל. זה בערך כמו להתלונן שאתה לא מקבל ביטוח לאומי מהבנק שאתה שודד.
3. אם כבר אפרטהייד – אז הפוך: יהודים אינם מורשים להיכנס לשטחי A, ולפעמים גם לא ל-B, מחשש שיירצחו. תנסו לדמיין מצב שבו שחורים בדרום אפריקה היו אומרים ללבנים: "אנחנו לא ניתן לכם להיכנס לשכונה שלנו — כי אתם לא תצאו ממנה בחיים." איך זה היה נשמע?

מתי זה התחיל ולמה זה הפך לאובססיה?

המונח "אפרטהייד" הפך לנשק המועדף על ארגוני שמאל קיצוני, BDS, ותלמידים מבולבלים באוניברסיטאות אמריקאיות שמאמינים שציונות זה קללה.

למה? כי זה קל. כי זה תופס. כי אין צורך להיכנס להיסטוריה של 3,000 שנה, לגלות שירושלים הייתה בירת העם היהודי הרבה לפני שהומצאה פלשתינה. לא צריך להבין מורכבות ביטחונית, לא להבין את ההבדל בין ערבי ישראלי לאזרח ירדני עם תעודה מזויפת.

צריך רק להגיד: "אפרטהייד!" – ולחכות שיתחילו לבטל הופעות של ישראלים בפסטיבלים באירופה.

האירוניה הישראלית – דווקא פה, דווקא עכשיו

הכי מצחיק (או עצוב) הוא שדווקא במדינה שמאפשרת מגוון כזה של חופש ביטוי, שבה אפשר לקרוא לה "מדינת אפרטהייד" מהבוקר עד הערב בלי שיבוא שוטר (בניגוד לאיראן, קטר, או עזה) — דווקא כאן מתרחש השקר הזה.

אתה יכול להיות מרצה באוניברסיטה, לכתוב מאמרים על האפרטהייד הישראלי, בשעה שאתה יושב במשרד ממוזג באוניברסיטה ציבורית שממומנת ע"י המדינה שאתה מכפיש.
תנסה לעשות את זה בסוריה, בלבנון, או אפילו בתורכיה של ארדואן — ונראה כמה זמן תשרוד.

למה השקר הזה מסוכן — ולא רק מגוחך

לכאורה, זה עוד מונח מוגזם שמסתובב בקרב שוחרי צדק עם בגדים מבית Urban Outfitters. אבל בפועל, זה שקר שיש לו השפעות אמיתיות:

• הוא משמש להצדקת אלימות נגד יהודים בעולם.
• הוא מכשיר קריאות לחרם אקדמי ותרבותי על ישראל.
• והוא מכין את הקרקע לרעיון המאוס ביותר: דה־לגיטימציה של עצם קיומה של מדינת ישראל.

כי אם ישראל היא באמת משטר אפרטהייד — אז למה לא לפרק אותה? למה לא להחליף אותה במדינה דו-לאומית שבה לא בטוח שיישאר מקום למנורה על הדגל?

אפרטהייד? אולי בשמאל הפוסט-ציוני

השקר של "האפרטהייד הישראלי" הוא לא טעות, אלא אסטרטגיה. הוא נועד לא לתקן את ישראל — אלא לחסל את הרעיון שלה.
ולכן אסור לנו להתייחס אליו בסלחנות אקדמית או בהומור ליברלי. אבל מותר לנו, ואפילו רצוי, להתייחס אליו בציניות — ולחשוף את האבסורד שבו.

כי אם זו מדינת אפרטהייד — אז דרום אפריקה צריכה לבוא ללמוד מאיתנו איך עושים את זה עם ערבים בכנסת, שופטים בבית המשפט העליון, ומועמדים לראשות עיר.

ובינתיים, עד שיבינו את זה בבריסל או בברקלי, נמשיך לחיות כאן. ביחד. כמו תמיד. עם בעיות, עם ויכוחים — אבל גם עם אמת אחת פשוטה: לא כל שקר שאתה אומר שלוש פעמים הופך לאמת. גם אם אתה עונד כאפייה ונושא שלט.

-- פרסומת --