המזרח התיכון: המקום שבו מי שלא ממלמל "אללה הוא אכבר" ממלמל "רק לא ביבי"

המזרח התיכון הוא מקום מרתק.
במקום אחד צועקים "אללה הוא אכבר".
במקום אחר צועקים "מוות לאמריקה".

ובישראל?

חלק מהציבור מצא תפילה חדשה: "רק לא ביבי".

לא אידיאולוגיה.
לא חזון.
לא תוכנית.
לא כלכלה.
לא ביטחון.
לא מדיניות חוץ.
רק לא ביבי.

כאילו מדובר בדת חדשה שהוקמה במיוחד עבור פאנליסטים בערוץ 12.

-- פרסומת --

הדתות הגדולות של המזרח התיכון

במשך מאות שנים שלטו באזור שתי אמיתות בסיסיות.

הראשונה: הכול רצון אללה.

השנייה: מישהו אחר אשם.

ואז הגיעה הפוליטיקה הישראלית והמציאה גרסה מקומית.

כל דבר שקורה במדינה … ביבי אשם.

גשם?
ביבי.

פקקים?
ביבי.

מחירי עגבניות?
ביבי.

רעידת אדמה ביפן?
בדיקה קצרה בטוויטר תגלה שמישהו כבר מצא את הקשר.

כת "רק לא ביבי"

בשלב מסוים קשה היה להבין האם מדובר בתנועה פוליטית או בכת.

כי תנועה פוליטית אמורה לרצות לנצח.

להציג מועמדים.

להציג חזון.

להציע פתרונות.

אבל אצל חלק גדול ממחנה "רק לא ביבי", המטרה הפכה להיות עצם ההתנגדות.

כמו אוהד כדורגל ששכח בכלל מי הקבוצה שלו וכל מה שמעניין אותו זה שהיריבה תפסיד.

הבעיה?

מדינה לא מנהלים באמצעות שנאה.

גם לא באמצעות פאנלים.

גוליבר בארץ הגמדים

במרכז הסיפור עומד בנימין נתניהו הראשון לשמו (שני בעצם כי יש את הרצל "חוזליטו".

אפשר לאהוב אותו.
אפשר לשנוא אותו.
אפשר להתווכח על כל החלטה שקיבל מאז שנות התשעים.

אבל יש עובדה אחת שקשה למחוק.
הוא עדיין הדמות המרכזית בפוליטיקה הישראלית אחרי יותר משלושה עשורים.

ומולו?

להקת גמדים פוליטיים.

כל אחד מהם בטוח שהוא הולך להפיל את גוליבר.

אחד מגיע עם חקירה.

השני עם הקלטה.

השלישי עם הדלפה.

הרביעי עם "חשיפה דרמטית".

החמישי עם מסיבת עיתונאים.

הציבור כבר איבד ספירה.

הגמדים ממשיכים לטפס על הסולם.

לזרוק בוץ.

לצעוק.

להצטלם.

ובסוף היום גוליבר עדיין עומד.

קצת מלוכלך.

אבל עומד.

המזרח התיכון האמיתי לא צופה בערוץ 12

יש בעיה נוספת.

המציאות.

בזמן שהאולפנים בישראל עוסקים בנתניהו 24 שעות ביממה, השכונה ממשיכה לבעור.

איראן ממשיכה להתחמש.

החות'ים יורים טילים.

חמאס עדיין קיים.

טורקיה של ארדואן ממשיכה להתרחק מהמערב.

וסוריה עדיין מצליחה להיות סוריה.

אבל אצל חלק מהמערכת הפוליטית והתקשורתית נדמה שכל האירועים הגיאופוליטיים במזרח התיכון הם בסך הכול תפאורה לסדרה בשם "הביביסט האחרון".

תסמונת נתניהו

יש אנשים ששונאים את נתניהו.

זה לגיטימי.

בדמוקרטיה מותר לשנוא פוליטיקאים.

אבל יש תופעה אחרת.

אנשים שכל הזהות הפוליטית שלהם בנויה סביב השנאה הזאת.

בלי נתניהו הם נשארים בלי אג'נדה.

בלי קמפיין.

בלי מטרה.

בלי סיבה לקום בבוקר.

במובן מסוים, נתניהו הפך למנוע הפוליטי של יריביו.

הם צריכים אותו הרבה יותר משהוא צריך אותם.

מה באמת מפחיד?

הדבר המעניין הוא שלא משנה כמה פעמים מכריזים על סופו הפוליטי של נתניהו, הוא תמיד חוזר לכותרת הראשית.

לא בגלל קסם.

לא בגלל קונספירציה.

אלא משום שיריביו מתקשים להציע לציבור משהו גדול יותר מ"לא הוא".

וזה בדרך כלל לא מספיק.

כי ציבור אולי מצביע נגד מישהו פעם אחת.

אבל קשה לגרום לו להצביע נגד אותו אדם בלבד במשך עשרים שנה.

השורה התחתונה

המזרח התיכון מלא באנשים שממלמלים סיסמאות.

יש כאלה שאומרים "אללה הוא אכבר".

יש כאלה שאומרים "מוות לציונים".

ויש כאלה שבטוחים שהמשפט "רק לא ביבי" הוא תחליף לתוכנית לאומית.

המשותף לכולם הוא שסיסמאות תמיד קלות יותר מרעיונות.

אבל בסופו של דבר מדינות לא נבנות מסיסמאות.

לא מאמירות חלולות.

ולא מאובססיות פוליטיות.

ובינתיים, בעוד הגמדים ממשיכים לזרוק רפש, לחשוף "דרמות" ולהכריז בפעם האלף על סוף עידן נתניהו, גוליבר ממשיך ללכת.

והדבר שהכי מתסכל את הגמדים?

שהוא אפילו לא חייב לרוץ.

מספיק לו להמשיך לצעוד.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --