הצעת החוק האמריקאית החדשה – אין כניסה לאוהדי טרור
איך וושינגטון גילתה ש־7 באוקטובר לא היה “אירוע מורכב” אלא טרור. מזעזע!
יש רגעים שבהם העולם מגלה את הגלגל מחדש.
למשל: שכדור הארץ עגול, ששיני שום לא באמת מגנות מפני ערפדים, או שחמאס – תחזיקו חזק – הוא ארגון טרור.
והנה, סוף סוף, גם ארצות הברית של אמריקה, מולדת החופש, הבייקון, והיכולת לתבוע מיקרוגל על כך שחתול התפוצץ בתוכו – הגיעה למסקנה שאולי, ממש אולי, כדאי לשקול שלא לתת ויזה לאנשים שהיו מעורבים בטבח. כן, זה נשמע קיצוני, אבל בואו לא נמהר לשפוט – הרי זו אמריקה, שם לוקח זמן.
אז מה יש לנו כאן?
הצעת חוק שמטרתה למנוע כניסה לשטח ארה״ב מכל גורם – ישיר, עקיף, שלישי, רביעי, או סבתא של בן הדוד – שהיה חלק, תמך, אהד, חייך, או אפילו עשה לייק מתגלץ' למתקפת חמאס ב־7 באוקטובר.
ברוכים הבאים ל“חוק הסבירות האמריקאי” – גרסת הסנאט.
אמריקה מתעוררת – והפטישים על השולחן רועמים
לאחר עשרות שנים שבהן ארה״ב פיתחה יכולות על־אנושיות להתעלם מהמציאות במזרח התיכון (הם קוראים לזה “דיפלומטיה מאוזנת”, אנחנו קוראים לזה “להתעלם מכל דבר שקורה דרומית לרעננה”), פתאום יש התקדמות:
סנאטורים אמריקאים גילו שחמאס לא מתנדבים של וול־מארט במחנה קיץ.
מי היה מאמין.
ובזמן שבמערב אירופה עוד רוקדים ווג עם דגלי פלסטין, ומסבירים לכל מי שמוכן להקשיב שהטבח היה “תגובה למורכבות רגשית אזורית”, בארצות הברית קורה נס: רפובליקנים ודמוקרטים – כן, אלה שרבים על כל נושא כולל טמפרטורת המים במזרקה של לינקולן – סוף סוף מסכימים על משהו.
ולא, זה לא על מי אחראי למחירי הדלק או כמה פרוסות בייקון מותר לשים על צלחת.
זה על זה שאולי לא כדאי להכניס למדינה אנשים שחוגגים רצח.
גאונות.
החוק: טוב לישראל – רע למועמדי פרס נובל לשלום מטעם “שוברים שתיקה”
אז מה כולל החוק החדש?
בגדול: אם יש לך קשר למתקפת 7.10 – אפילו קשר רוחני, אידאולוגי, או אם פשוט כתבת פעם “בא לי להדליק את הגבול” בסטורי – ארה״ב תגיד:
No entry, habibi.
ככה פשוט.
החידוש כאן איננו שמדינה מגנה טרור.
החידוש הוא שמדינה שמאלנית כמו ארה״ב של 2025 מגנה טרור בלי להוסיף:
“אבל ישראל…”.
נשמע מוזר? נכון.
לאופוזיציות ולארגוני זכויות אדם זה נשמע כמו רעידת אדמה.
כי אם ארה״ב מתחילה לאסור כניסה על תומכי חמאס – מי יודע מה יקרה בהמשך?
אולי מחר היא תתחיל להאמין שגם לישראל מותר להגן על עצמה. חלילה.
מכל מקום, ארגוני ה־woke כבר עומדים בתור כדי להסביר שהחוק “איסלמופובי”, “חוסם דיאלוג”, ו“מייצר אווירה לא בטוחה” – בעיקר לא בטוחה לפורעי חוק.
מי הכי בלחץ? לא מי שחשבתם
בניגוד למה שאולי נדמה, מי שבאמת בלחץ מהחוק החדש אינם פעילי חמאס.
הם בין כה וכה נוטים להתרסק לפני ההמראה.
מי שבאמת בלחץ הם כל האנשים שב־8 באוקטובר העלו סטורי של “גאטסבי פלסטין”, עמדו על דגל ישראל בתחנה המרכזית באטלאנטה וצעקו “צעדים פשיסטיים”, וכעת מגלים שהעולם דורש מהם אחריות על המעשים שלהם.
אמריקה, בניגוד לאירופה, באמת לוקחת ברצינות את עניין הביטחון.
ונדמה שהאמריקאים סוף סוף הבינו שחמאס זה לא עוד “קול דרומי אותנטי”, אלא פרויקט טרור בינלאומי שמאיים גם עליהם.
אפילו משרד הביטחון האמריקאי, שהרבה שנים חשב ש"הסכסוך הישראלי־פלסטיני" זה משהו שמטפלים בו עם מצגות, הבין שהעולם השתנה.
משמעות החוק עבור ישראל: סוף־סוף נקודת אור
לראשונה מזה זמן, יש לישראל סיבה לחייך.
אמנם חיוך עקום ומריר – כיאה לעם שמתווכח מי אשם על מה שקרה אתמול בלילה – אבל חיוך.
החוק הזה הוא לא רק מתנה מדינית: הוא גם הצהרה ברורה שהנרטיב השקרי על “מרד גיבור נגד כיבוש” מתחיל להתפרק.
כי ברגע שמעצמה כמו ארה״ב מחוקקת חוק שמכיר בכך שהתוקפים של 7.10 הם טרוריסטים – ולא “ילדים אבודים של הגלובליזציה” – משהו בעולם מתחיל להשתנות.
ומה עם אירופה?
היא תמשיך, כנראה, להתלבט.
שם עוד ינסו להבין אם המילים “אללה אכבר” נחשבות להבעת דעה פוליטית מוגנת.
אבל ארה״ב?
שם המציאות בסוף מנצחת.
ומה אומרים בארץ?
בישראל, כצפוי, אף אחד לא מרוצה.
הימין טוען:
“רק עכשיו הם נזכרו?!”.
השמאל טוען:
“זה פוגע בזכויות אדם!”.
והמרכז טוען:
“אנחנו באמצע. באמת. נשבעים.”
אבל האמת?
החוק הזה מחזק את ישראל.
הוא מסמן גבול ברור בין מחאה לגיטימית לבין תמיכה ברצח.
הוא מזכיר לעולם שיש דברים שלא משחקים איתם – גם אם פרופסור ליחסים בינלאומיים מהלסינקי חושב אחרת.
אז מה עכשיו?
כעת נשאר רק לראות כיצד ייושם החוק.
האם הוא יחסום רק פעילים רעשניים עם כיתוב “Free Gaza” על הכתף?
או שגם "פרשני פרשנות" שחוקרים באקדמיה את “המורכבות של אידיאולוגיות אלימות” ימצאו את עצמם נבדקים בכניסה?
ימים יגידו.
אבל דבר אחד ברור:
אם ארצות הברית מתחילה לשים גבולות – העולם כבר לא יישאר אותו דבר.
כי כשאמריקה מתעוררת, כולם מרגישים את זה.
ואם אמריקה פתאום מחליטה שהגיע הזמן להפסיק לתת חיבוק חם לאוהבי טרור – אולי, סוף־סוף, נתחיל לראות שינוי גלובלי לטובת ערכים פשוטים:
חיים, חירות, וגם קצת שכל ישר.
סיכום קצר למי שקורא Sex4u.co.il רק בזמן הפסקת קפה
אמריקה גילתה שחמאס הוא לא תנועת נוער.
היא החליטה לא לתת ויזה למי שתמך בטבח.
השמאל זועק, הימין צוחק, העולם נדרך.
ולנו בישראל – סוף־סוף – יש רגע קטן של "אמרנו לכם".
ובין כל הכאוס הגלובלי הזה, טוב לדעת שמדי פעם המציאות מצליחה לנצח את הנרטיב – גם אם זה קורה רק כשלמחוקקים בוושינגטון נגמרה הסבלנות.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
