יש המצאות גדולות בהיסטוריה: החשמל, הדפוס, הפלפל הממולא. אבל יש רק המצאה אחת שהצליחה לגרום לעולם כולו להאמין במשהו שמעולם לא היה קיים – "העם הפלסטיני". כן, אותה ישות פוליטית-היסטורית-אתנית-תרבותית, שאיש לא שמע עליה לפני 1967, והיום כבר יש לה דגל, שגרירים, משרד חוץ, אוניברסיטה ובג"ץ.

ברוכים הבאים לאחת ההונאות התודעתיות הגדולות של המאה העשרים.

‫תחילתה של אומה… בתשדיר שירות‬

נניח לרגע בצד את ההיסטוריה, ונעבור לקומונסנס. אם מישהו היה אומר לך שקם פתאום "העם הצ'יליאסטיני", היית שואל אותו: מי הם? איפה הם גרו? מה הבדל בינם לבין אחרים? מתי הם קיבלו עצמאות? איזו שפה הם פיתחו? ספרות? מטבח? מדליות אולימפיות?

אבל כשמדובר ב"עם הפלסטיני", אסור לשאול שאלות. רק להנהן, להרגיש אשמה קולוניאלית — ולתרום ל־UNRWA.

המציאות היא כזו: עד תחילת שנות השבעים, המונח "פלסטיני" היה שייך בעיקר ליהודים — תושבי המנדט הבריטי בארץ ישראל. כן, גם בן-גוריון נחשב "פלסטיני" במסמכים הרשמיים של אותה תקופה. הערבים? הם היו חלק מהמרחב הסורי או הערבי הכללי, אף פעם לא עם נפרד.

עד שיום אחד, כנראה באיזה חדר ישיבות באל-פתח, מישהו אמר: "חבר'ה, ניסינו מלחמות. אולי ננסה יחסי ציבור?"

‫איך ממציאים עם? מדריך להונאה מודרנית‬

1. בחר שם רומנטי: פלסטין. נשמע עתיק, נשמע לירי, יש בזה ריח של סכסוך טוב. לא משנה שבפועל מדובר בשם שהרומאים המציאו כדי למחוק את השם "יהודה", ולהעליב את היהודים עם זכר לפלישתים.
2. הפוך את הקורבן לאשם: תגיד שהציונים הם כובשים, אפילו אם ישבו כאן לפני כולם. הדבק מילים כמו "אפרטהייד", "נכבה" ו"אל-אקצא" — וזהו, מישהו כבר ימחא כפיים.
3. שכנע את השמאל העולמי: הם הרי מתים על נרטיבים של "ילידים מדוכאים". תגיד להם שאתה פלסטיני, והם יתמכו בך גם אם תזרוק סוכריות אחרי פיגוע.
4. השתלט על השפה: הכפרים – "ערים עתיקות". המחבלים – "לוחמי חופש". חמאס – "תנועה פוליטית עם זרוע חמושה". כך בונים אומה – מונח אחרי מונח.

‫"עם ללא ארץ לארץ ללא עם"?‬

המשפט הכי שנוא על האנטי-ציונים. הם מציגים אותו כאילו הציונות המציאה את הריק כדי להצדיק את ההתיישבות. האמת? הארץ הייתה מוזנחת, ריקה במובנים רבים, לא מאורגנת, ולא שייכת לעם מוגדר. כל הבליל הזה של שבטים, חמולות, דרוזים, נוצרים, בדואים, ערבים מהגרים, סורים, לבנונים, מצרים — כולם הפכו פתאום לעם אחד: "הפלסטינים".

זה כמו לקחת תיירים בשוק הכרמל, לשים להם כאפיה ולהכריז שהם עם.

‫מתי עם נולד? שאלה של תזמון פוליטי‬

לא סתם ה"עם הפלסטיני" קם לחיים אחרי 1967. לפני זה, כשירושלים הייתה בידי ירדן, ואף פלסטיני לא דרש "שחרור", לא הייתה בעיה. כשעזה הייתה בידי מצרים — גם לא. הבעיה התחילה כשהיהודים השתלטו על מה שפתאום הפך ל"פלסטין ההיסטורית". פתאום "הכיבוש". פתאום "התנחלויות". פתאום נרטיב.

היסטוריה? סמלים? שפה ייחודית? תרבות? אפילו הדגל מועתק מהדגל הירדני, והשמות — ברובם — לא קשורים לשום שורש מקומי.

‫הציונות כמראה – והתגובה: "אנחנו גם!"‬

הציונות הצליחה: עם שהגיע מכל העולם, בנה שפה, צבא, מדינה, כלכלה, תרבות, ודמוקרטיה. הפלסטינים הסתכלו — ואמרו: "אנחנו גם עם!". אבל בלי לבנות, בלי להתאמץ, בלי אחדות, בלי חוקה, בלי מדינה, ובלי להפסיק לפוצץ אוטובוסים. העיקר שהאו"ם יכיר, והשמאל יתייפח.

אם אתה שואל את עצמך למה פלסטין עדיין לא מדינה — זה לא בגלל ישראל. זה בגלל שהם בנו את כל הפרויקט הזה על תודעה שקרית: לא רוצים מדינה – רוצים שנפסיק אנחנו להיות מדינה.

‫ומה עושה העולם?‬

העולם, כמובן, משתף פעולה. אונר"א מקבלת תקציבים עתק כדי "לטפל בפליטים" שכבר דור חמישי בפלורנטין. האו"ם מקבל החלטות נגד ישראל בכל שני וחמישי. עיתונאים כותבים על "העם המדוכא", ומוסדות אקדמיים מעניקים תארים בפלסטינולוגיה שימושית.

כי כשאתה מספר סיפור קורבני מספיק פעמים — מישהו כבר יקנה. בעיקר אם יש לו רגשות אשמה מהקולוניאליזם, מהשואה, או מהעובדה שהוא גר בברלין עם גז חינם מרוסיה.

‫ומה אנחנו עושים? לא מספיק‬

במקום לצעוק את האמת – אנחנו מתנצלים. מקימים ועדות, מסבירים את עצמנו באנגלית שבורה, נותנים במה ל"ביקורת פנימית", בונים עוד חומה, מפחדים מה-BBC, ובינתיים… הדגל השחור-לבן-ירוק מתנופף יותר חזק מהדגל בכנסת.

אבל הגיע הזמן להפסיק לפחד מהמילים. "עם פלסטיני"? זה לא אנטישמיות לומר שהוא הומצא. זה פשוט עובדה היסטורית.

‫ההמצאה שהפכה לנשק‬

העם הפלסטיני הוא אולי לא עם — אבל הוא בהחלט נשק תודעתי. אחד שמכוון ללב של הציונות, ומתחמש בשקרים, במילים נוגעות ללב, ובשיתוף פעולה של העולם הפוסט-מערבי.

אם אנחנו לא נבין שהאיום הוא לא רק טילים אלא גם נרטיבים — נמצא את עצמנו מתנצלים על קיומנו. שוב.

---

הנה פירוט של מקורות היסטוריים, רובם בלתי שנויים במחלוקת, התומכים בטענה שהזהות הפלסטינית היא זהות מודרנית ומומצאת — תוצר של מאבק פוליטי ולא עם אתני-היסטורי מובהק:

🏛️ 1. היעדר זיהוי לאומי פלסטיני לפני המאה ה-20

✦ עדויות מפי ערבים תושבי הארץ עצמם:

• חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הראשי של ירושלים (בשנות ה-20–40), פעל למען האומה הערבית והאסלאם, אך לא דיבר על עם פלסטיני נפרד. הוא ראה את עצמו כחלק מהעולם הערבי והאסלאמי, ולא כראש של עם מקומי נבדל.

✦ הסופר ג'ורג' חבש (מייסד החזית העממית לשחרור פלסטין):

"אנחנו לא עם מיוחד. אנחנו חלק מהאומה הערבית."

📜 2. שימוש בשם "פלסטיני" – דווקא ליהודים

✦ תחת המנדט הבריטי (1917–1948), המונח "פלסטיני" שימש לתיאור כלל תושבי ארץ ישראל, ובמיוחד היהודים:

• העיתון Palestine Post היה עיתון יהודי (כיום: "ג'רוזלם פוסט").
• קבוצת הכדורגל הישראלית נקראה: "נבחרת פלסטין" והורכבה מיהודים.
• המטבע הבריטי נשא שלושה שמות: עברית, אנגלית וערבית – אך את "פלשתינה (א"י)" קשרו היהודים לעצמם, לא הערבים.

📕 3. היסטוריונים פלסטינים בעצמם מודים בזה

✦ פרופ' עזמי בשארה (לשעבר ח"כ ערבי, איש שמאל):

"אין אומה פלסטינית. ההמצאה הזו נועדה ליצור זהות שתתחרה בציונות."
(ראיון בשפה הערבית, 1996, ערוץ אל-ערביה)

✦ וואליד ח'אלידי – היסטוריון פלסטיני מכובד:

בכתיבתו משנות ה-70 וה-80 הוא מודה כי "הזהות הלאומית הפלסטינית נבנתה כתוצאה מהסכסוך עם הציונות", כלומר — כתגובה לקיומנו, לא מתוך שורש אתני, תרבותי או דתי עצמאי.

🌍 4. המנהיגות הערבית סירבה להקים מדינה פלסטינית

• 1947 – תוכנית החלוקה של האו"ם: היהודים הסכימו למדינה יהודית, הערבים דחו — לא רק כי התנגדו למדינה יהודית, אלא גם כי לא הכירו במושג "מדינה פלסטינית". הם ראו את כל השטח כחלק מסוריה הגדולה או האומה הערבית המאוחדת.
• 1948–1967 – לא הייתה דרישה להקמת מדינה פלסטינית בגדה המערבית או עזה, אף שהיו בידי ירדן ומצרים. כלומר, כשהיה אפשר להקים מדינה — איש לא דרש את זה.

🧾 5. הכרזת אש"ף ב־1964

• הקמת אש"ף (הארגון לשחרור פלסטין) התקיימה שלוש שנים לפני "הכיבוש" של 1967.
• המטרות הראשונות שלו לא כללו כלל את הגדה ועזה — אלא רק את חיסול "הישות הציונית".
• כלומר: גם ב־1964, הפלסטינים לא ביקשו מדינה – הם ביקשו לבטל את שלנו.

🗺️ 6. מחקר אקדמי מערבי:

✦ פרופ' דניאל פייפס (Daniel Pipes):

מראה במחקריו כי הזהות הפלסטינית היא "זהות נרטיבית" שהומצאה לאחר כישלונות צבאיים ופוליטיים של מדינות ערב מול ישראל.

✦ פרופ' אייל קימחי (מכון ירושלים):

מתאר כיצד רוב הערבים בארץ ישראל שלפני 1948 הגרו מסוריה, לבנון, מצרים ועבר הירדן בתחילת המאה ה-20 — בעקבות עבודות של הברון רוטשילד, פיתוח אדמות, תשתיות וחינוך.

🔥 7. ציטוטים מכוננים בתקשורת ובפוליטיקה

✦ ציטוט מפורסם של זהאב מוסא אל-חמאדי (1965), דובר של אש"ף:

"אין דבר כזה פלסטין. פלסטין היא חלק מסוריה. קראו לנו פלסטינים רק כדי להיאבק בציונות."
(מתוך עיתון "א-ספיר", לבנון)

---

📚 מקורות ביבליוגרפיים מומלצים:

1. Joan Peters – From Time Immemorial (1984):
   מחקר מקיף (שנוי במחלוקת אך מרתק) על ההגירה הערבית לפלשתינה.
2. Efraim Karsh – Palestine Betrayed (2010):
   בוחן את שורשי הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ומדגיש את המניפולציה של הזהות הלאומית.
3. Daniel Pipes – מאמרים באתר: www.danielpipes.org
   עשרות מחקרים המראים את הפוליטיזציה של הזהות הפלסטינית.
4. אורי מילשטיין – המיתוס של השיבה (2012):
   חוקר ישראלי שמנתח את המיתוסים סביב ה"נכבה" והזהות הפלסטינית.

---

זהות לאומית נבנית במשך דורות – דרך היסטוריה, תרבות, מוסדות, שפה משותפת ונרטיב עקבי. במקרה הפלסטיני – יש בעיקר שלילה של הזהות הציונית, לא בנייה של זהות עצמאית.
ההכרה ב"עם הפלסטיני" נולדה לא מהעם – אלא מהאו"ם, מהתעמולה, ומהשנאה.