🇭🇺 ויקטור אורבאן: כשהשמרנות מביאה תוצאות
ויקטור אורבן (Viktor Orbán) אינו דמות שחוטפת מבט חולף.
הוא המנהיג שמילא את החלל הפוליטי של אירופה המרכז-מזרחית, האיש שהמציא מחדש את המונח “אוטוקרציית שיק” — שילוב של כוונות לאומניות, ניהול מדויק של התעמולה המקומית, וטאקטיקות פוליטיות שמשאירות את בריסל בחוסר נוחות תמידית.
אבל מי באמת הוא האיש שמדבר על “חירות, נורמליות ולאומיות” ועדיין מצליח לעתים להדיח את כל המבקרים כ’אויבי העם’?
הנה ניסיון לפרק אותו — לא רק כריאל-פוליטיקאי, אלא כמותג פוליטי, סיפור של דימויים, ובעיקר: כמעצב תנאים במפה הגיאופוליטית של אירופה ב־2025.
מדינה קטנה, ביטחון גדול
בעולם שבו מנהיגים מתנצלים על עצם קיומם, אורבאן הוא מהבודדים שעדיין מדברים במונחים של "גבולות", "עם", ו—רחמנא ליצלן—"ערכים".
בזמן שאירופה נכנעת לאנרכיית הגירה, הונגריה הקטנה הפכה לאחת המדינות הבטוחות ביותר ביבשת.
בבודפשט אפשר לטייל גם אחרי חצות בלי לפחד מהפתעות תרבותיות, והמשטרה לא צריכה לחשוש מלהיות “רגישה למיעוטים” לפני שהיא מגיבה לאירוע.
לא מתנצל על שמרנות
אורבאן בנה מודל חדש־ישן: מדינה שבה המשפחה היא נכס אסטרטגי, הזהות הלאומית היא סיבה לגאווה, והדת – לא מילה גסה.
הוא מעניק תמריצים נדיבים למשפחות, מחזק את מערכת החינוך הלאומית, ומעודד תרבות מקומית במקום לייבא דיקטטורת פרוגרסיביות מבחוץ.
התוצאה? ילודה עולה, הגירה לא חוקית יורדת, והונגריה הופכת לאי של יציבות בתוך אוקיינוס של בלבול מערבי.
אירופה מבקרת – ההונגרים מצביעים
בבריסל מכנים אותו “דיקטטור”, אבל האזרחים שלו ממשיכים להצביע לו שוב ושוב.
אולי כי בזמן שאחרים מדברים על “תחושת ביטחון”, אורבאן פשוט מספק אותה. בזמן שאירופה מפחדת מהצל של עצמה, הונגריה מחזיקה בנתוני פשיעה מהנמוכים באיחוד האירופי.
ובזמן שמנהיגים אחרים עסוקים בוועידות אקלים וסיסמאות על גיוון, אורבאן מעדיף לדבר על חשבון החשמל, על הילדים ועל מי בדיוק חי בגבולות מדינתו.
כשהאינטרס הלאומי חוזר להיות סקסי
מה שמבדיל את אורבאן מרוב הקולגות שלו באירופה הוא דבר פשוט – הוא באמת מאמין שראש ממשלה צריך לדאוג קודם כל לעם שלו.
לא לבריסל, לא ל־CNN, ולא לציוצים מצפון לונדון. שמרנות, במקרה ההונגרי, היא לא נוסטלגיה אלא אסטרטגיה. והעובדה שיותר ויותר מדינות באירופה מתחילות להביט לכיוונו בהערכה חרישית – אומרת הכול.
סיפור האמבטיה ההיסטורית — ממחאה לשלטון ארוך טווח
הסיפור של אורבן מתחיל כשליט צעיר ומורד: דובר חופשי בימי הפירוק של הגוש הקומוניסטי, מתלמיד חכם של נאטו־אקדמיה, חוזה של “חופש ושמור על המדינה”.
מאז, הטרנספורמציה: מנהיג שמכריז על עצמו כנציג “הזוּת ההונגרית”, ומייצר רשת של מוסדות מדיניים, כלכליים ותרבותיים שמשמשת כמכללה לבניית תמיכה ציבורית ממושכת.
בעידן שבו טכניקות התקשורת נכנסות לחלל האישי, אורבן למד לנצל את הכלים — טלוויזיה ציבורית, מדיה חברתית ממוקדת, רשת של מפעלים כלכליים קרובים לצלחת הממשלתית — כדי להפוך רעיון פוליטי למוצר צריכה.
האם הוא שמרן? לאנשי הימין — כן; למערב — לוחם גבולות
אורבן נמנה עם השמרנים האירופיים שהצליחה להם משוואה ברורה: הגנה על “התרבות הנוצרית־אירופית”, גבולות ברורים כלפי הגירה המונית, ודחיית אידיאולוגיות ליברליות של זהות וזכויות חברתיות.
זהו מסר שמוכר היטב במזרח אירופה, ופוגע בלב הקונצנזוס של בריסל. הוא מעצב נאום פוליטי שבו ההגירה אינה רק סוגיה חברתית או כלכלית — היא גם איום זהותי.
בפועל זה הופך למדיניות ברזל: גדרות, חוקים נוקשים, וטיעון מתמיד שהמדינה חייבת לשמור על “הסדר והביטחון” — אלא שדווקא הטיעון הזה יוצר סדר פוליטי שאוהב פחות ביקורת.
Bloomberg דיווח השנה על מהלכים שנועדו לצמצם מרחבי מחאה ודיסנס בקרב תנועות זכויות וארגונים המקבלים תמיכה חיצונית — מהלך שמבהיר היטב שהשמרנות כאן כבר אינה רק אידיאולוגיה, אלא גם טקטיקה להתבססות שלטונית.
היחס לבריסל — לא אוהב, ובצדק לפי הכיסא שלו
אורבן מדבר כאילו האיחוד האירופי מבקש להפוך מדינות ריבוניות לפדלינגו של בירוקרטיה. הוא עושה זאת במקביל להתנגדויות ספציפיות: תקציב, הגירה, יחסים עם רוסיה (שלא תמיד ברורים) וגם סוגיות של שלטון החוק.
ב־2025 הוא זעק — ברקע של מתח מוגבר בין מרכז אירופה לבריסל — שאירופה “החליטה ללכת למלחמה” נגד מדינות כמו הונגריה, והזמין אזרחים לחתום עצומות נגד מדיניות בּריסל.
זה משפט חזק, רטוריקה שנועדה להצית תחושת מצור ולאחד את הבסיס הפוליטי.
העניין בזה: הוא לא רק מתווך חוסר שביעות רצון; הוא מסמן אלטרנטיבה — “איחוד משני חוגים”, שבו המדינות הגדולות יממשו דומיננטיות ליברלית, ומדינות כמו הונגריה יציבו את עצמם כמעצמה אזורית בעלת ערכים שונים. זהו משחק מסוכן אבל מוצלח פוליטית.
ההנחה הקונטסטואלית של אורבן על הגירה ואנטישמיות — טיעון מנוכר ומסוכן
אחד המיתרים הרגישים בנאומיו של אורבן הוא הקישור שהוא מבצע לעתים בין הגירה לעלייה באנטישמיות.
לפי אורבן, גל הגירה המוני של אזרחים ממרקיעים שונים תורם לעלייה של דעות קיצוניות ואלימות, כולל אנטישמיות, ועל כן יש להדק גבולות ולהעדיף “חברה אחודה ובטוחה”.
זהו טיעון שמדיר שינה מעיני רבים: מצד אחד הוא מרים דגל אזהרה על עלייה במקרי שנאה באירופה — סוגיה אמיתית שראתה גלובליזציה של השיח האנטישמי מאז אוקטובר 2023 והלאה; מצד שני, כשמייחסים מסה של אוכלוסיות להטיות שנאה, הטיעון הופך לסטריאוטיפ שמסכן מיעוטים ויוצר מניפולציה פוליטית.
אורבן גם טוען שחיי הקהילה היהודית בהונגריה בטוחים יותר מאשר במערב אירופה — והוא מייחס להונגריה “מדיניות אפס־סובלנות” כלפי אנטישמיות, כולל הקמת ניהול ממשלתי למאבק בתופעה.
מבחינה פומבית זה נשמע נכון: מינוי נציב, מסרים רשמיים, מסיבת עיתונאים. אך בפועל יש כאן פרדוקס: קל לומר “אפס־סובלנות” כשמנסים גם לנכס את הקהילה היהודית לשמש כתעודת כשרות פוליטית מול המערב.
השאלה האמיתית היא האם המדיניות מפחיתה פיגועים ומקרי שנאה, או שמא היא מסווה מדיניות סבילה כלפי קיטוב בחברה.
האם הוא פרו־ישראלי — או פשוט פרגמטי ואמפירי?
קשריו של אורבן עם מדינת ישראל ידועים ומורכבים: יש חיבוק חם להנהגה מסוימת בישראל, אך גם שיקולים אזוריים־אסטרטגיים.
הוא שירת קו יוצא דופן במערך היחס אליו — מצד אחד, איגוד אינטרסים עם ממשלות ימניות בישראל; מצד שני, ביקורת על חלק מהמדיניות הבינלאומית.
המסקנה הקלה: זה לא אידיאולוגיה טהורה אלא קומבינציה של אינטרסים פוליטיים, תדמית ובטחון כלכלי.
כעת הגיאופוליטיקה — אורבן בין רוסיה, אוקראינה ובריסל
בשנים האחרונות אורבן ניסה לשמר קשרים זמנים גם עם רוסיה, גם עם המערב — משחק סכנת חיים דיפלומטית.
ב־2025 הוא הצהיר בפומבי שהצטרפות אוקראינה לאיחוד יכולה להיות מעין “כניסה למלחמה” עבור מדינות גבוליות כמו הונגריה, והעדיף מסלולים של שיתופי פעולה דו־צדדיים במקום הצטרפות מלאה.
זה מאפשר לו להתבסס כ’איש השפוי’ שיודע לשמור על איפוק לאומי — אבל גם מקרב אותו לביקורת מצד מדינות שרואות באי־נכונותו משקל לצד רוסיה.
במילים אחרות: אורבן משחק על קו דק של נייטרליזם פרגמטי — לא פרו־רוסי גלוי, לא פרו־מזועזע־ליברלי בריסל — אלא “המדיניות שמבוססת על האינטרסים ההונגריים”.
זה עובד טוב מול הבוחרים המקומיים. פחות טוב במכותפיות דיפלומטית עם שותפים מערביים.
דמוקרטיה, מוסדות וזכויות — האם מירוץ ההישרדות מטשטש את העיקר?
מבחינה מוסדית, מאז עלייתו להפוליטיקה, אורבן שינה את המערכת: שינויי חוקה, לחץ על שופטים, שינויים בחקיקה התקשורתית והחינוכית.
השנה נראו מהלכים שנראים כמטרתם לצמצם את מרחב הפעולה של כוחות דמוקרטיים בלתי תלויים — מה שהוביל להערות מצד גופי חדשות ואנליסטים במערב.
אם המטרה היא יציבות, המכשול הגדול הוא המחיר: יציבות פוליטית בלי מרחב ביקורת בונה עלולה להסתיים בסולידיפיקציה שלטונית — מצב שבו המנהיג הופך לסמלי יותר מאשר לנבחר.
נקודת מבט ישראלית — למה אתם צריכים לשים לב?
א. אורבן דואג להציג את עצמו כמגן על יהודים מפני אנטישמיות במערב — זה פתח דיאלוג עם מקורות רשמיים בישראל וממשלות אחרות. אך יש להבחין בין פוליטיקה של יחסים חיצוניים לבין המצב החברתי-מקומי בהונגריה.
ב. המדיניות הבסיסית שלו היא לא־עקבית ומעניינת: מצד אחד שותפות עם ישראל בתחומי סחר ותיירות; מצד שני מחיר פוליטי בתוך אירופה שבו הוא מציג את ישראל כבן־ברית בתאגיד ערכי. זו ברית של נוחות פוליטית, לא הכרזה ערכית חסרת סייג.
האם יש לו חזון לעתיד אירופה — ומה תפקידו בו?
אורבן מציע חזון אירופאי חלופי: פדרציה רופפת שבה מדינות יהוו בריתות לפי ערכים ותחומי עניין — לאו דווקא מוסדות מרכזיים שמכתיבים מדיניות.
הוא מוכרז כמי שרוצה “שיטה של שותפים”, שבה מדינות מנווטות שיתופי פעולה רוחביים. זה אמנם שווה נקודות אצל בוחרים שמרגישים מופלים על ידי המרכז, אבל זה גם פיצול מבני שמאתגר את יכולתה של אירופה לפעול כאינטגרציה אסטרטגית מול כוחות גלובליים.
ויקטור אורבן הוא משיחת פאזל נדירה: הוא משלב נאום לאומי־שמרני, שליטה תקשורתית, מדיניות גבולות קשוחה ויכולת דיפלומטית פרגמטית.
הוא המציא גרסה מודרנית של מנהיגות שמבטיחה סדר, אך עושה זאת במחיר של הסתמכות על מנגנונים שמקלפים את רובדי הביקורת בחברה.
מבחינה טקטית — זה עובד. מבחינה מוסרית ודמוקטטית — זה מציב שאלות קשות: האם יציבות במדינה שווה להחלשת מוסדות חופשיים? האם המאבק באנטישמיות יכול לשמש גם כמגן פוליטי מפני הביקורת הבינלאומית? האם הקשר בין הגירה לאנטישמיות, כפי שמציג אורבן, הוא ניתוח עובדתי או מסכה רטורית?
והאמת הפשוטה (והמצערת): אורבן הוא מדינה בתוך איש — ומי שרוצה להבין את אירופה של 2025 לא יכול להתעלם ממנו.
הבעיה היחידה? כשמנהיג הופך למותג, האחריות הציבורית נוטה להפוך לספין שיווקי.
אם אתם אוהבים את הרעיון של “מדינה שמכירה במה שנכון לה”, עימדו מול המראה — כי ויקטור אורבן בדיוק מכר לכם מראה אחרת.
ואם אתם חוששים מהשילוב של אחיזה במרחב הציבורי והסרת מרחב הביקורת — גם זה לגיטימי.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
