מה מנסים למכור לנו בשם “המחאה” – ואיך היא תמיד מגיעה עם דגל פלסטין וחסימת כבישים?
או: למה כל מי שצועק על דמוקרטיה – תמיד עוצר לך את האוטובוס?
פעם, כשאמרת "מחאה", חשבת על אמא עם שלט נגד יוקר המחיה, על חקלאי שנאבק על המים, או על סטודנט שמתלונן על הקפיטריה.
היום? מחאה זה חצי מצעד, חצי הפגנת אנטי-ציונות, ובין לבין – גז מדמיע, קרטיב, ושלט “בנט זה ביבי אבל לא סגול”.
מה באמת מוכרים לנו?
- שמחאה = חופש.
- שמחאה = דמוקרטיה.
- שמחאה = קדושה אזרחית.
אבל כשהמחאה שלך כוללת דגלי אויב, תמונות של נסראללה בסטייל פופ-ארט וחסימות של חיילים – אז או שזה לא מחאה, או שאתה פשוט התבלבלת בין דמוקרטיה לדמולישן.
סימני זיהוי למחאה תקשורתית ממוצעת:
☑ דגלי פלסטין.
☑ תופים, משרוקיות, וחולצת "אין לי מדינה אחרת".
☑ לפחות שלושה פרופסורים בגמלאות שמצטטים את חנוך לוין.
☑ שלטים על "קץ הכיבוש" – גם אם ההפגנה בכלל על ביטול הארנונה.
☑ חסימת איילון, כי איפה עוד תפגוש כל כך הרבה ישראלים עצבניים בבוקר?
אבל תזכיר לנו – מה הייתה הדרישה?
לא ממש ברור. לפעמים זו הרפורמה, לפעמים זה הבג"ץ, ולפעמים זה פשוט יום חמישי – וצריך לפרוק.
העיקר שיש מגפונים, בגדי גוף בצורת דגל גאווה, וקבוצה של אנשים שמשוכנעים שאתה פאשיסט כי הגעת במדים.
מתי מחאה מפסיקה להיות מחאה – והופכת לפריווילגיה אלימה?
- כשמפגינים חוסמים כביש, ואז מתלוננים שהשוטר מרים אותם.
- כשזורקים צבע על שרים – בשם הבעת דעה.
- כשצועקים "דמוקרטיה!" – ומחרימים את כל מי שחושב אחרת.
- וכשמערכת המשפט עוצרת מעצר בית לחשוד ברצח – אבל משחררת מפגין שתקף שוטר "כי זה חלק מהמרחב האזרחי".
ובינתיים בתקשורת:
| אירוע | התגובה |
|---|---|
| יהודי חוסם כביש במחאה על פיגוע | “קיצוני משיחי” |
| אנרכיסט חוסם את נתיבי איילון עם דגל פלסטין | “אזרח מודאג ודמוקרט אמיתי” |
| מתנחל מפגין בשומרון | “פוגע במרקם” |
| בדואי שורף צמיגים מול תחנת משטרה | “קריאת כאב מהפריפריה” |
ומה באמת קורה פה?
יש פה מחאה? בהחלט.
אבל יש גם נרטיב מסחרי:
מחאה היא לגיטימית – רק כשאתה בדעה הנכונה.
הפגנה היא "זכות" – רק אם אתה שמאלני תל אביבי.
וכשאתה ימין, דתי, מתנחל או פשוט לא מתבייש לשיר התקווה? אתה כבר לא מוחה – אתה "מסוכן."
אז מה עושים?
- מבדילים בין מחאה אמיתית לבין הפגנת זהות נגדית.
- מפסיקים לקנות כל סיסמה שנאמרת במגפון.
- מבינים: אם הדגלים שנישאים מעל המחאה הם של מדינות אחרות – אולי הכוונה היא לא לתקן את ישראל, אלא לפרק אותה.
ולסיכום:
מחאה אמיתית היא כוח אדיר בדמוקרטיה.
אבל כשכל שני וחמישי חוסמים לך את נתיבי איילון בשם ערכים שכתובים בערבית – כדאי לשאול:
"מי באמת מוחה פה – ומי פשוט מנסה להנדס אותך?"
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
