מדוע אנחנו מוכנים למלחמה גרעינית, אבל לא למכסה ביוב פתוח

בין פטריוט לריח חומץ

בואו נדבר רגע בכנות, בלי פוזות של "כולנו מגויסים": המלחמה מול איראן מלחיצה, כן, אבל לא כמו למצוא את עצמך יושב במקלט השכונתי על כיסא פלסטיק שבור, כשמעליך מנורת פלורסנט מהבהבת, ומתחתיך שטיחון שמריח כמו קצין לוגיסטיקה בשנת שבתון.
כלומר – כן, יש איום גרעיני. כן, טילים היפרסוניים שועטים לעברנו. אבל האם מישהו באמת שאל את עצמו: מה יותר מטריד? הטיל עצמו או העובש שמכסה את הקירות במקלט הציבורי שנפתח לראשונה מאז מלחמת המפרץ?

המלחמה והמקלט – סיפור אהבה של עם שלא למד כלום

במשך עשרות שנים אמרו לנו – "אם תעבדו קשה, תקנו דירה, תחסכו לפנסיה ותצביעו למפלגה הנכונה – תהיה לכם פינה בטוחה בעולם". מה שלא אמרו זה שהפינה הזו, ברגע האמת, תכלול מזרון של גן עירוני משנת 1997, ארבעה בקבוקי מים שהושארו שם מאז "צוק איתן" וחבילת ביסקוויטים פתוחה של "טעמי בית".

זה לא שהמדינה לא נערכה. היא נערכה, ברור. רק לא לשהייה של בני אדם. יותר כמו לשהייה של נמלים עם בעיות ריאה.

ריח של חירום – מה משותף לעובש וטראומה?

מדענים טוענים שהריח הוא החוש שמקושר הכי חזק לזיכרון. ואצלנו? כל אזעקה מחזירה אותנו לא רק לפחד – אלא גם לארומה של מקלט עזוב: תערובת חמצמצה של טחב, פיפי של חתול שאיכשהו מצא את דרכו לשם, ושקית פתוחה של במבה בת 12.

וזה תמיד בא בגלים. קודם הצפירה. אחריה – הדלת הכבדה שנפתחת בחורק. ואז: פוף. ענן של ריח מימי אולמרט.

-- פרסומת --

מי הזניח את המקלט – ומה הקשר לוועד הבית?

נחזור לרגע למציאות: הרתעה, כיפת ברזל, צוללות גרמניות – אחלה. אבל מי אמור לנקות את המקלט? משרד הביטחון? פיקוד העורף? חס וחלילה – זה הוועד. כלומר גברת חנה מהקומה הראשונה ויורם הפנסיונר שלא סולח לה על שחתכה אותו בתור למעלית ב-2013.

רוצים לנהל מלחמה מול האייתוללות? תתחילו מלפתור את סכסוך החניה בין דירה 3 לדירה 5. כי עד שלא תיפתר, אין סיכוי שמישהו יוריד לשם סחבה.

ציוד חירום – או שמא תערוכת וינטג' של שנות השמונים?

בדקתם פעם מה יש במקלט שלכם? כי יש סיכוי טוב שתמצאו שם:

• טלוויזיה בגודל תנור מיקרוגל (CRT, כמובן)

• כוסות חד פעמיות של קופ"ח

• דיסק "הטובים לטיס – להיטים מהקו האווירי"

• מדף שעליו מונח… חצי תפוח. של מישהו. מתי שהוא.

המדינה אולי בנתה כיפת ברזל, אבל היא שכחה לפנות את השטיחון שסופג לחות מאז עידן האינפלציה.

פסיכולוגיית המקלט – למה דווקא שם מתחילות כל המריבות?

אולי זה הריח. אולי זו ההצפיפות. אבל אין מקום שבו עם ישראל נעשה פחות סולידרי מהמקלט.

• "מי הביא את הכלב? אמרו בלי כלבים!"

• "הוא לא כלב, הוא בן בית!"

• "מי לקח לי את השקע?"

• "למה הם יושבים עם פוף ויש לי רק ארגז של שזיפים?"

אם עוד לא שמעתם צרחות במקלט – כנראה שאתם גרים בשכונה עם יותר חתולים מתושבים.

טילים, זה כבר לא מה שהיה פעם

פעם טיל היה טיל. היום זה חיישן, מערכת ניווט, GPS, ראש נפץ, שליטה מרחוק. חכם, ממוקד, מעוצב.
אבל המקלט?
אותו בור עם קירות סיד, ציור של ילד על הקיר שכתוב עליו "מבצע עופרת יצוקה" – ותחושת זמן שנעצרה איפשהו בין אריק איינשטיין ל-עוזי חיטמן.

סיכום: אז מה באמת יותר מטריד?

טילים – מפחידים.
איראן – מאיימת.
אבל כל מי שישב פעם שעה וחצי במקלט עם 11 דיירים, שני תינוקות, סיר אורז חשמלי ורדיו קטן שצורח "האזעקה הסתיימה – ניתן לצאת" כל חמש דקות – יגיד לכם את האמת:

הדבר הכי מאיים במלחמה – זה שהעובש במקלט ייצא ממנה עם יותר נוכחות ציבורית מהרמטכ"ל.

ובקצרה: תמשיכו להחזיק את המסיכות, את הסיר של החמין, ואת האופטימיות. אבל הכי חשוב – תקנו מפיץ ריח. גרעיני.