מי בכלל רוצה שלום עם השכנים שלנו ?
מי בכלל רוצה שלום עם השכנים שלנו – כשכל מה שיוצא להם מהאוזניים (ומהמסכים) זו שנאה ?
שלום הוא רעיון יפה. עגול. מצטלם טוב. זוכה לפרסים.
הבעיה היא ששלום, כמו זוגיות, דורש שני צדדים. ועדיף שגם יהיו בני אדם.
בישראל אוהבים לדבר על שלום. אוהבים לדבר עליו כמו על יעד תיירותי:
“עוד רגע אנחנו שם”,
“צריך רק מחווה”,
“רק ויתור קטן”,
“רק להראות רצון טוב”.
אבל אז אתה פותח טלוויזיה במדינה שכנה, גולל קצת רשתות חברתיות בערבית, או מקשיב למה שמלמדים שם ילדים – והאשליה מתפוררת מהר יותר מהסכם אוסלו ביום שאחרי החתימה.
לא, זו לא בעיה של “קיצונים”.
זה המיינסטרים.
שלום זה לא קונספט – זו תרבות
שלום איננו חוזה. הוא תוצר לוואי של תרבות.
כדי ששלום יחזיק, צריך חברה שמכירה בלגיטימיות של הצד השני, שמקדשת חיים יותר משהיא מקדשת מוות, שמלמדת ילדים עתיד – לא נקמה.
וכאן מתחילה הבעיה.
בחלק גדול מהמדינות שסביבנו – השנאה לישראל איננה תוצר של סכסוך. היא זהות.
היא לא תגובה. היא נקודת מוצא.
היא לא תוצאה של כיבוש. היא קדמה לו.
כשמדיה, דרשות, תוכניות ילדים, ספרי לימוד וציוצים רשמיים משדרים אותו מסר שוב ושוב – שהיהודי הוא אויב נצחי, שישראל היא טעות היסטורית, ושהאלימות היא לא טרגדיה אלא אידיאל – קשה מאוד למכור את זה כ”בסיס לשלום”.
אבל הם רוצים שלום, לא?
בוודאי.
גם פירומנים “רוצים שלום” – כל עוד האש דולקת בצד השני.
השלום שמוצע לנו לעיתים קרובות הוא שלום מסוג מאוד מסוים:
שלום שבו אנחנו מתנצלים, הם מסיתים.
שלום שבו אנחנו מוותרים, הם מתחמשים.
שלום שבו אנחנו “מכילים”, והם מחנכים לשנאה.
זה לא שלום.
זו הפסקת אש חד-צדדית עם יחסי ציבור.
אי אפשר לעשות שלום עם מי שמקדש מוות
זו לא אמירה גזענית. זו אבחנה תרבותית.
חברה שמפארת שהידים, שמציבה רוצחים כמודלים לחיקוי, שמעניקה קצבאות למשפחות טרוריסטים – לא “עדיין לא בשלה לשלום”.
היא פשוט לא רוצה בו.
שלום דורש אחריות.
והאחריות הראשונה היא לומר לאמת את האמת:
יש תרבויות פוליטיות באזור שלנו שלא רואות בחיים ערך עליון, אלא כלי.
וכשזה המצב, כל דיבור על שלום הופך לאקט נאיבי במקרה הטוב – או התאבדות מדינית במקרה הרע.
אז מה, לא רוצים שלום?
רוצים. מאוד.
אבל שלום אמיתי, לא שלום מדומיין.
שלום עם מי שמפסיק ללמד ילדים לשנוא.
שלום עם מי שמפסיק לשדר רצח כהישג.
שלום עם מי שמבין שישראל כאן כדי להישאר – לא כבעיה זמנית, לא כטעות היסטורית, ולא ככותרת חדשותית.
עד אז, מה שמוכרים לנו כ”כמיהה אזורית לשלום” הוא בעיקר כמיהה שלנו – והשלכה שלה על מי שלא ביקש להשתתף בפנטזיה.
שלום לא נולד מרצון טוב בלבד
הוא נולד משינוי עומק.
מחינוך.
מהכרה.
מהפסקת ההסתה.
ובינתיים, כשכל מה שנשפך מהמדיה השכנה הוא שנאה גולמית, תיאוריות קונספירציה וגלוריפיקציה של אלימות – מותר לשאול, אפילו בציניות:
עם שכנים שעדיין לא החליטו אם הם רוצים עתיד, או רק נקמה מתמשכת עם לוגו של דאעש ?
שלום הוא מטרה ראויה.
אבל הוא לא תחליף לפיכחון.
ולפעמים, הדבר הכי לא מוסרי הוא להעמיד פנים שהוא מעבר לפינה – כשברקע שומעים בבירור את הצעקות.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
