כשהימין מגלה שגם לו יש רגשות (אבל אל תספרו לאף אחד)

יש טרנדים שמגיעים אלינו מאוחר. כמו ג’ינס סקיני, פוד-טרקס, ועקרונות ליברליים בסיסיים. ואז יש טרנדים שמגיעים כל-כך מאוחר, שאתה שואל את עצמך אם הם הגיעו ברגל מסוריה.
כזה הוא הווירוס האחרון שתקף את הזירה הפוליטית: הימין הווקיסטי – הז’אנר החדש שבו אנשי ימין מנסים להתנהג כמו שמאלנים… אבל בלי לוותר על היכולת לצעוק “בוגד!” על כל מי שלא מסכים איתם.

ברוכים הבאים לתופעה הכי מוזרה מאז שמישהו החליט למכור חומוס אורגני ב-35 שקל: הימין גילה שהוא פגיע, רגיש, ושהוא רוצה שיכבדו אותו. כן, זה קרה. תתרגלו.

מה זה בכלל "ימין ווקיסטי"?

זה פשוט. דמיינו את כל הטון הצדקני, הפאסיב-אגרסיב, והסלפ-רייטשוס של השמאל הפרוגרסיבי – רק עם דגל ישראל גדול יותר, נגיעות של “עם ישראל חי”, וצלצול של מיקרוגל ברקע כי מישהו בדיוק חימם שניצל תירס.

ימין ווקיסטי הוא כמו טבעוני שאוכל רק עוף: הוא מאמץ את הז’רגון הרגשי, את הטרמינולוגיה של פגיעוּת, ואת שפת ה“תכבדו אותי כי מגיע לי”. אבל הוא עדיין מצביע ליליכוד כי “הם היחידים שמבינים ביטחון”.

הימין הווקיסטי הוא מין הכלאה בין לוחם סיירת מטכ"ל לבין סטודנט לפסיכולוגיה שנה א’. מצד אחד: “אני אדפוק את חמאס”. מצד שני: “אבל אל תגידו לי שאני פופוליסט, זה מעליב, ואני בעיצומו של תהליך רגשי.”

כשהימין מגלה שהוא נפגע – ואיך הכול נהיה אישי

פעם אנשי ימין היו גאים בזה שהם “לא לוקחים ללב”. הרי למה לקחת ללב כשאפשר לספח שטחים?

היום? אתה אומר למישהו מהימין הווקיסטי שהוא קצת מגזים, והוא כבר מוציא את רשימת הכעסים שלו ממגירת ה"איך פגעת בי":

• “הטון שלך לא היה מכבד.”
• “זכותי להרגיש בטוח בשיחה.”
• “אני לא חייב להיחשף לטיעונים שאתה מציג.”
• “חבר, אתה פולש לי למרחב.”

מרחב. כן. אותה מילה שנולדה בפקולטה למדעי החברה ועשתה רילוקיישן לימין.
וכשימני אומר “זה המרחב שלי”, תבינו – הוא מדבר על פסקת הטוויטר שלו, לא על יהודה ושומרון (אותם כבר סימן מזמן).

כששומרי הסף הופכים לשומרי הטריגרים

פעם בימים טובים, “שומרי הסף” היה מונח של השמאל: מערכת משפט, תקשורת, אקדמיה.
ימין ווקיסטי? יש לו שומרי סף אחרים:

• מי שאחראי למחוק תגובות פוגעניות נגדו בקבוצות טלגרם.
• מי שמנטר את כל מי שלא אהב ציוץ מספיק מהר.
• ומי שמסביר ש“ביקורת זה חשוב, אבל לא ביקורת מהסוג הזה. זה פוגע”.

עם כל הכבוד, אם נעלבת מציוץ, אולי אל תתחיל ויכוח בזירה שבה אנשים רבים על זהות, דת, לאום וארוחת שישי של מי יותר טובה.
אבל לא – הימין הווקיסטי מצפה שתדבר איתו כמו עם ילד בגן חובה. רק שהילד הזה מחזיק M16 ומצטלם איתו לטינדר.

הקוזינה הימנית של ה“פרוגרסיביות”: פוליטיקת פגיעה

השמאל המציא פוליטיקת זהויות. הימין הווקיסטי אמר: “סטטוס טוב – מאמץ!”

כך נולד המושג החדש: פוליטיקת פגיעה ימנית.

כל אחד פגוע, וכל אחד מייצג קבוצה מודרת חדשה:

• “מקופחים כי אנחנו ימנים”
• “מקופחים כי אנחנו ימניים מדי לימין”
• “מקופחים כי אנחנו עדיין לא ימניים מספיק לטעמו של דודו מהשוק”

המצחיק? הימין הווקיסטי הצליח לייצר נרטיב קורבני סופר-יעיל, בלי שמישהו מהצד שלו יגיד: “חבר, אולי תרגיע?”
כי מי שאומר "תרגיע" – פוגע ברגשות.

והפגיעה הכי חמורה? להגיד למישהו ימני שהוא לא “100% נאמן לאמת הלאומית הטהורה”.
זהו. הוא צריך שבוע החלמה, תה קמומיל ושני סטוריז סגורים לאוורור רגשי.

רגע, אבל למה זה קורה בכלל?

שאלה מצוינת. משתדלים להישמע רציניים – אבל בואו, זה sex4u.co.il, אז ניתן תשובה שמגיעה מהלב… והלשון:

1. כי כולם אוהבים להרגיש מיוחדים

הווקיזם נתן לשמאל תעודת “אני רגיש וטוב”.
הימין ראה ואמר: “למה רק הם? מה, אין לי גם אני רגשות? מה, אני חרא?”

2. כי קל יותר לכתוב פוסט “נעלבתי” מאשר לקרוא מסמכים

בואו, כולנו יודעים: להתווכח על תקציבים – עבודה קשה.
להגיד “נפגעתי”? חינם.

3. כי האלגוריתם אוהב דרמה

אם אין טראומה חדשה – תמציא אחת.

4. כי בסוף גם ימנים רוצים לייקים

זהו. אמרנו את זה.
האינטרנט הפך את כולם למלכות דרמה, גם את מי שלא רצו להודות בזה.

וכאן מגיע החלק הטוב: איך מזהים ימין ווקיסטי?

קל. הם מדברים כמו מרכז סיוע רגשי, אבל מתלבשים כמו מח"ט.

טקסטים אופייניים:

• “אני לא נותן לזה לפגוע בי, אבל אני כן נפגע.”
• “אני מאמין בזכותך לדבר – רק לא בטון הזה.”
• “אני אדם חופשי. וזה למה אני דורש שתתנצל בפני כל מי שמייצג אותי.”

מחוות גוף אופייניות:

• הרבה יד על הלב.
• מבט רחוק לעבר מרחבי המולדת.
• אבל גם דמעה בזווית העין כשמישהו לא לחץ לייק.

אבל רגע – האם זה טוב או רע?

הפתעה: זה גם וגם.

היתרון:

הימין נהיה מודע לעצמי, מודע לרגשות, מודע לשפה.
זה יפה. מרגש. יום אחד אפילו יכתבו על זה קורס בבר-אילן.

החיסרון:

הימין נהיה רגיש מדי.
כשימין רגיש מדי – הוא נהיה שמאל.

וכולם יודעים: הדבר היחיד שמפחיד ימני יותר מאיראן – זה להישמע כמו מרצה לאנתרופולוגיה מתל אביב.

והמסקנה?

אם יש משהו שהימין הווקיסטי מלמד אותנו, הוא שכל טרנד – כולל הווקיזם – בסוף מגיע לכל חור, כולל זה שבין הימין הקלאסי לבין הימין שמחפש חיבוק רגשי.

העולם השתנה:
היום אתה יכול להיות ימני, נלחם על עתיד המדינה, שונא תקשורת – ובמקביל לכתוב פוסט על “מסע ההעצמה הרגשית שלי”.

והאמת? אולי זה בסדר.
אולי כולנו צריכים קצת יותר רגישות, קצת יותר מודעות עצמית, וקצת פחות צעקות.

רק בבקשה — אם אתם ימניים ווקיסטים – אל תתעצבנו על המאמר הזה.
זה יפגע ברגשות שלכם,
וזה הדבר האחרון שאנחנו רוצים…
כי מגיע לכם יותר.