באנו חושך לגרש – החושך כבר לא מגיע רק מהמזרח
איך עם קטן במזרח התיכון נשאר אחד המקומות האחרונים בעולם שלא התבלבל
בעולם שבו המערב עסוק בלהתנצל על עצם קיומו, ישראל עדיין קמה בבוקר, שותה קפה שחור, תולה דגל – והולכת לעבוד.
לא “לעבוד על תודעה”, לא “לעבד טראומות קולקטיביות”, לא “לפרק מבני כוח מדומיינים”.
לעבוד. לבנות. להגן. להתווכח. ולהמשיך הלאה.
בעולם שבו חירות הפכה לסיסמה ריקה על שלט בהפגנה ממומנת, וערכים לאומיים הוגדרו מחדש כ"בעיה", ישראל נשארה כמעט לבד עם רעיון מיושן להחריד:
עם, מדינה, גבולות, אחריות – וצבא שמוכן להילחם בשביל זה.
כן, באנו חושך לגרש.
והחושך, מסתבר, כבר לא מגיע רק מהמזרח.
המערב: מעצמה בלי עמוד שדרה
פעם המערב היה סיפור הצלחה.
חירות הפרט, ריבונות, לאומיות, גבולות, תרבות, משפחה.
היום?
מערב שמתנצל על ההיסטוריה שלו, מתבייש בזהותו, ומעדיף לנהל שיח אינסופי על “רגישויות” במקום להגן על ערכים.
אירופה מלאה מדינות עם דגלים – בלי משמעות.
אמריקה מלאה זכויות – בלי חובה אחת ברורה.
אוניברסיטאות שמלמדות איך לפרק מדינות, אבל לא איך להגן עליהן.
אקדמיה שמגדלת אקטיביסטים במקום אזרחים.
וכשאין עם, אין סיפור.
וכשאין סיפור – אין בשביל מה להילחם.
ישראל: לא מושלמת, אבל לא אבודה
ואז יש את ישראל.
קטנה, רועשת, חצופה, מסוכסכת עם עצמה – אבל יודעת מי היא.
לא מדינה של “זהות נזילה”, אלא של זהות ברורה:
עם יהודי במדינה יהודית, שמאמין בחירות – אבל לא מוכן לוותר על הלאום בשביל מחיאות כפיים.
אצלנו חירות לא מגיעה עם טופס התנצלות.
היא מגיעה עם נשק ביד אחת, ופתק הצבעה ביד השנייה.
עם ויכוחים בכנסת, אבל גם עם הבנה שבסוף יש קו אדום – ויש אויב.
פרוגרסיביות: דת חדשה בלי אלוהים ובלי שכל
הפרוגרסיביות המערבית לא מציעה עתיד – היא מציעה פירוק.
פירוק משפחה.
פירוק לאום.
פירוק היררכיות.
פירוק אחריות.
ובמקום זה?
זהויות מומצאות, רגשות כמדיניות, ותחושת עליונות מוסרית בלי שום מחיר אישי.
ישראל מסרבת להשתתף בטקס הזה.
כאן לא בונים מדינה על “תחושות בטוחות”.
כאן בונים מדינה על גבולות, חיילים, משפחות, ושייכות.
ולכן שונאים אותנו.
לא בגלל מה שאנחנו עושים – אלא בגלל מה שאנחנו מייצגים.
צבא, משפחה, לאום – שלושת הדברים שהמערב שכח
המערב רואה בצבא “בעיה”.
במשפחה “מבנה מדכא”.
ובלאום “רעיון מסוכן”.
ישראל רואה בהם תנאי קיום.
הצבא כאן הוא לא מיליציה – הוא חוזה אזרחי.
המשפחה כאן היא לא קונספט – היא עוגן.
והלאום הוא לא קללה – הוא זהות.
עם שלא מוכן להגן על עצמו – לא שורד.
עם שלא מוכן להעמיד דור המשך – נעלם.
עם שמתבייש בדגל שלו – מוותר מראש.
למה אנחנו אולי המעוז האחרון
כי בזמן שהמערב מתפרק בשם ערכים שהוא עצמו המציא –
ישראל עדיין חיה את הערכים האלה בפועל.
חירות – כן.
אבל גם אחריות.
זכויות – כן.
אבל גם חובות.
פלורליזם – כן.
אבל לא התאבדות תרבותית.
אנחנו אולי לא יפים, לא עדינים, לא “מתקדמים” לפי הסטנדרט של טוויטר –
אבל אנחנו קיימים.
הגאווה שלא מבקשת אישור
ישראל לא צריכה מחיאות כפיים.
לא מכתבי תמיכה.
לא ציון מוסרי.
היא צריכה להמשיך להיות היא –
עם קטן, עקשן, לא מתנצל, שמבין שחירות בלי לאומיות היא אשליה,
ולאומיות בלי חירות היא סכנה –
אבל ביחד?
זו נוסחה שמחזיקה מעמד כבר יותר מדי זמן בשביל להיות מקרית.
לא אור נאור – אור עובד
“באנו חושך לגרש” זה לא שיר ילדים.
זו תפיסת עולם.
לא באנו להיות אהובים.
לא באנו להיות מחונכים מחדש.
לא באנו להתנצל.
באנו להיות חופשיים –
במדינה שלנו –
עם הדגל שלנו –
ובקצב שלנו.
ומי שלא אוהב את זה –
מוזמן להמשיך להתלבט על זהות מגדרית בזמן שאנחנו מגינים על זהות לאומית.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
