פעם, לא מזמן, באירופה היו מלחמות עולם. תותחים. גבורה. גברים עם שפמים ואידיאלים, גם אם קצת הזויים. הייתה גאווה לאומית, היו גבולות, הייתה תרבות – אמנות, מוזיקה קלאסית, תיאטרון, שירה לירית בצרפתית עם מילים שאף אחד לא מבין אבל נשמעות נורא מתוחכמות.

אבל היום? אירופה? זו לא יבשת, זו קבוצת תמיכה.

הרפובליקה הקוסמטית של מערב אירופה

פעם קראו לזה "הרפובליקה הצרפתית". היום? זה נראה יותר כמו אזור חיץ בין מסגד למסגד. פריז כבר לא עוסקת בגבינות, אלא בשאלות כמו: האם מותר לשוטר לבקש ממחבל להזדהות לפני שידקור אותו? בגרמניה, במקום לדון בשאלת האינפלציה או בסוגיות אנרגיה, שואלים האם מותר להזכיר שישראל קיימת מבלי להיחשב כגזען.

כי האירופי החדש, הרגיש, הפוסט-מודרני, לא נלחם — הוא מתנצל. ואם אפשר — גם מביא בקלאווה.

אובדן הזהות כאידיאולוגיה

אירופה לא מאבדת את הזהות שלה בטעות. לא. זו אסטרטגיה! הם קוראים לזה "שילוב", "פתיחות", "סובלנות". בפועל, זה אומר: אתה לא חייב לאהוב את התרבות שלנו, תרגיש חופשי לשרוף את הדגל. אגב, הנה קצבה חודשית ובקבוק מים מינרליים על חשבון משלם המסים.

-- פרסומת --

מי שעדיין מעז להרים גבה מול מסורת, אמונה וערכי הכנסייה, מייד יקבל הרצאה על קולוניאליזם, גזענות מבנית, טראומות ילדות של הפליטים ובמקרים קשים – תביעה על פשעי מחשבה.

מאירופה של נאורות לאירופה של נאיביות

אירופה פעם הובילה את העולם: המהפכה התעשייתית, דמוקרטיה, מוסיקה של באך, ספרות של דוסטויבסקי. היום היא מובילה בדבר אחד: כניעה.

כשהמואזין נשמע בלב בריסל, והכנסייה הפכה למקלט "תרבותי", כשהמורה להיסטוריה בצרפת נרצח על שרטוט קריקטורה, והתגובה של השלטון היא להנמיך פרופיל — אתה מבין שזו לא יבשת חיה. זו יבשת שנרדמה עם שוקולד שוויצרי בפה ולא התעוררה.

והכל בשם הפוליטיקלי קורקט

הדגלים האדומים הונפו מזמן, אבל האירופים שואלים אם זה לא קצת "סטיגמטי" לראות דפוסי טרור. הרי אם תעיר למישהו על כך שהוא צועק "אללה אכבר" באמצע כיכר מרכזית – אתה עלול להיחשב לפשיסט.

כל מי שמעז לומר את המובן מאליו — שתרבות צריכה להגן על עצמה — מוצא את עצמו במגננה. מקסימום יהיה לך טור בטוויטר, מינימום תקבל חסימה בפייסבוק ומכתב נזיפה מהאוניברסיטה.

אירופה – מונומנט פתטי לימים עברו

תיירים עוד באים לראות את המונומנטים, אבל הם לא מבינים: גם המונומנטים מרגישים מובכים. מגדל אייפל מתגעגע לזמנים שבהם עמד זקוף לא רק מתכתית, אלא גם ערכית. הקולוסיאום ברומא מביט על הסביבה ותוהה אם זו אותה אימפריה שפעם שלטה על כל העולם.

אירופה לא נכבשת מבחוץ — היא נמסרת מבפנים. מרצון. עם חתימה על מסמך, תרגום לערבית ועמותת ליווי משפטית.

אירופה כבר לא בוחרת חיים

היבשת שפעם עמדה מול אימפריות, חצתה אוקיינוסים והביאה את תרבות המערב — לא עומדת היום מול שום דבר. אפילו לא מול עצמה. היא בחרה לוותר: על זהות, על גבולות, על גאווה לאומית, על חירות אינטלקטואלית.

אז האם היא תשרוד? אולי. כמו טווס מוזנח בגן חיות — עדיין מרשים, אבל קצת פתטי.

ועד אז — נציע לאירופה לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב:
לקיים ועידת חירום, לחתום על אמנה, ולשתות אספרסו ארוך תוך כדי התנצלות על כך שהיא עדיין קיימת.

ומה ישראל עושה בזמן שאירופה מתפרקת?

כמו ילד שחוזר מביקור אצל קרובים משונים, גם ישראל מביטה באירופה במבט מבולבל של "מה נסגר אתכם?". מדינה קטנה מוקפת אויבים, עם אוכלוסייה שמבינה היטב מה זה טרור ומה זה קיום תחת איום — לא יכולה להרשות לעצמה את הפינוק האירופי. בישראל, כששומעים "אללה אכבר", לא מחפשים תרגום בגוגל — אלא מחסה. פה לא מתביישים לדרוש נאמנות מהאזרח, פה לא מתנצלים על קיום יהודי, ופה אף אחד לא חושב שהשילוב התרבותי חייב לבוא בלי תנאים.
יש שאומרים בישראל כי זה העונש שהגיע לאירופה על היותה בית הקברות הגדול ביותר של יהודים אי פעם, על הבגידה, על האכזריות ועל הציניות.

אם תרצו, ישראל היא ההפך מאירופה: עם צעיר, חי, לחוץ, ציני, חמוש, ודי בטוח בעצמו. וגם אם לפעמים נדמה לנו שאנחנו משוגעים — לפחות אנחנו לא מתאבדים בשם הסובלנות.