איך הטלוויזיה הפכה לכלי נשק תודעתי בידי השמאל הישראלי
מדריך ציני לאזרח שמעדיף לחשוב עם הראש שלו
ברוכים הבאים לעידן שבו יש לך חופש לבחור בין ערוץ שמספר לך שאתה בסכנה תמידית, לערוץ שאומר לך שאתה מושלם תמידית — וכאן אין מה להיתקל ב”מקהלה של דעות”. יש לכם בחירה חופשית: גם לקלוט את המציאות, וגם להרגיש טוב כל הדרך לזהות.
אז למה ערוצי הטלוויזיה לא רק מדווחים, אלא הם מעצבים, מניעים, ומדי פעם גם מטיילים קצת במוח של הצופה. בואו ונחשוף את המכניקה של השידור כמכונת השפעה ולהציף דרכי הגנה (אישיות) מפני הטשטוש התודעתי.
יש שתי עובדות יסוד שחשוב להכניס למחברת לפני שמתחילים לשפוט: (א) טלוויזיה נמכרת ברייטינג — רגש מוכר טוב יותר מניתוח, ו(ב) מי ששולט בסיפורים — שולט בתודעה. השילוב של שניהם הוא מה שהופך ערוץ טלוויזיה לכלי נשק תודעתי, ולטענתנו — בשנים האחרונות, זה נשק שהשמאל הישראלי למד לחדד היטב.
נשק לא מחייב משגר: הרצון להוביל את השיח
השמאל אינו צריך "להמציא" מציאות; מספיק לו לכוון מה נדבר עליו וכמה זמן — ומשם נבנית המציאות הציבורית. הטלוויזיה, עם שעות שידור שמרוכזות בשעות השיא ועם יכולת לערוך, לשים כותרות ולבחור צילומים, ממירה אלמנטי אירוע לדרמה מוסכמת. מי שמצליח לשים נושא על ה"סדר היום" — כופה אותו על הקהל הלא־ממוקד, שלא נולד מבקר תקשורתי.
זה עובד כך: כותרת חזקה בערב, דיון בערוץ המרכזי בבוקר, והשמעת המנטרה הפוליטית ברדיו ובפידים — וזהו, הוויכוח הציבורי כבר מוגבל לפרופורציות שהשמאל קבע מראש. אפשר לראות את רעיון "קביעת סדר היום" בכל דיון פוליטי — כל מי שמפקח על הלוח השידורי יודע שכותרת עולה לרייטינג, ורייטינג מוביל להשפעה. (ראו דיונים עכשוויים על רפורמות שידור והשפעתן על הנרטיב הציבורי).
האמנות של בחירת תמונה — ולהשמיט את המסגרת
טכניקת העתק־הדבק הפשוטה: בוחרים תמונה פרובוקטיבית, מצמידים לה כותרת רגישה, ושולחים מומחה בעל שפה אנושית־מטעינה שיחשוף "אבל מה באמת קורה". הטכניקה עובדת כי רוב הצופים לא לוקחים חמש דקות לקרוא דו"ח או לחפש קונטקסט — הם רואים תמונה, מרגישים, ופוסקים דעה.
כששמאלנים (אקדמאים, עיתונאים, שדרנים) שולטים בעמדות מפתח בערוצי התוכן המרכזיים, הדבר הזה נעשה בכוונה או בפעולה אינטואיטיבית: גרעין העיתונאים שמגיע מאותו סולם ערכים — יבחרו את אותן תמונות, יבליטו את אותן עדויות, ויעניקו להן אזכור חוזר עד שהן תהפוכנה לאמת מוסכמת. ההשפעה היא לא רק על ההווה — היא מגדירה זיכרון קולקטיבי.
רשת המומחים: איך הופכים רעיון לשכנוע מוסמך
אין דבר שכל כך מעצים מסר כמו "מומחה" שמנמק. השיטות הן ידידותיות: מציגים מומחה עם תואר מרשים, מצליחים לתבל את דבריו בנתונים שלמים אבל חסרי הקשר, ומייצרים תחושת סמכות. ברגע שאדם עם חלוק מדעי אומר "זה מסוכן", הוא הופך את הטיעון לשפת־הקודש בקרב צופים שאינם מתמצאים.
מה שמשפיע כאן הוא לא תמיד קונספירציה — זה פשוט דפוס: הפרקטיקה של להזמין מומחה מתאימה לנרטיב. כשהקבוצה של הקול האקדמי/עיתונאי נעה לצד שמאל בממוצע, נרטיבים "שמאליים" מתגבשים בתוך החלל הציבורי. זו אינה תמיד "תוכנית סודית", אבל היא עובדת כמו תוכנית — ובשיעורי היראה והחזרה שלה.
הפרקטיקה של חזרתיות: מה שחוזר — נשאר
טלוויזיה יודעת לחזור על מסרים. חזרתיות ממירה ספק לאמונה: דיווח חוזר על "איום X" או "יללות מערכת Y" הופך לדאגה לאומית. השמאל למד לנצל את זה — להפעיל לחץ דרך סדרות כתבות, פרשנויות חוזרות וביקורות מתמשכות על אותם נושאים עד שהם הופכים ל"משבר" בעיני הציבור.
הדבר מחזק שתי תופעות בעייתיות: ראשית — הסטת תשומת הלב ממקרים פחות נוחים עבור הקו האידיאולוגי; ושנית — יצירת פולאריזציה רגשית שאינה מאפשרת דיון ענייני. במצב כזה, אם אתה שואל שאלה מורכבת, התשובה מגיעה כמשפט חד־שפתי — וזה בדיוק מה שהשמאל רוצה לשדר כאשר הוא שולט ב"התרחשויות" התקשורתיות.
כלי הפילוח: הבחירה בקהל — לא תמיד אקראית
התגלגלות ערוצים, פורמטים ותוכניות יוצרות קהלים: יש ערוצים ש"מחבקים" קהל שמאלי תרבותית, ויש ערוצים שמדברים ללב הימין.
השמאל למד לנצל את הערוצים של הקהל הנותן: תוכניות בוקר עם זווית פרוגרסיבית, טוק־שואו שיושבים בהם פרשנים בעלי עמדה אידיאולוגית, וזמן שידור שמותאם לניצולת גבוהה של הצופים שמזדהים.
התוצאה: ה"מסר השמאלי" אינו רק נשמע — הוא משוכפל בתוך ענפי השיח (קולנוע, תרבות, חינוך) ונכנס לחדרי המגורים כמשהו שבאופן טבעי "חף ביקורת". כך נוצרת תקשורת המגדירה מה נחשב לנורמלי — וזה נשק תודעתי במשמעותו הפוליטית.
דוגמאות מהשטח (קצרות — כדי לא להיראות טענתיות חסרות ביסוס)
- יש דיונים ציבוריים וחקיקתיים על שינויים בחקיקת השידור ועל סמכויות רגולטוריות — מה שממחיש שיקולים פוליטיים וחקיקתיים שמשפיעים על המפה התקשורתית והריכוזיות בערוצים. שינוי כזה משנה מי "מכתיב" ומי "נדרש להתאים".
- תקריות של עימותים בין עיתונאים לבין גורמי ציבור (תביעות, האשמות על הטיה) מצביעות על מתח פנימי בין הקו התקשורתי לבין קבוצות לחץ פוליטיות. ערוצים יגנו על הקו המוסדי שלהם — וזה חלק מהמנגנון של שימור האג'נדה.
- ניתוחים בינלאומיים מצביעים על כך שסוגים מסוימים של סיקור חדשות — מה שמוצג, ומה שלא — יכולים לשנות תמונה ציבורית של אירועים במבצעים צבאיים או משברים. זה לא תיאוריה, אלה ממצאים על השפעת המדיה.
זה נשמע קונספירטיבי — אז מתי זה פשוט מקצועני?
חשוב להבהיר: לא כל תקלה עיתונאית היא "מזימה". עובדים בעיתונות הם בדרך כלל אנשים עם אמונות ודעות, ואוריינטציה אידיאולוגית אינה פשע.
הבעיה מתחילה כשהשיטה הופכת לכוונתית — לא כשיש נטייה, אלא כשיש מערכת שלמה של בחירות תוכן, חזרתיות, ופילוח קהל שיוצרת תמונה חד־ממדית של המציאות.
שמאל שמנצל את הכלים התקשורתיים כדי לקבוע את ה"נורמה" עושה זאת לא רק מתוך אידיאולוגיה — אלא מתוך הבנה מקצועית של איך להשפיע.
זאת לא האמנות של ההטעיה: זו האמנות של הסיפור. ולסיפור יש כוח — כוח שמשתמש בו השמאל היטב.
מה עושים? — מדריך הישרדות ציני לצופה ימני־ציוני
- אל תאמין לכותרת הראשונה. לרוב היא קצרה, חד־צדדית ומעוצבת רגשית.
- חפש קונטקסט. מי אמר את זה? מתי? אילו נתונים תומכים? האם יש זווית אחרת?
- פיזור מקורות. אל תהיה תלוי בערוץ אחד; תקרא, תקשיב, תשווה.
- למד לזהות טקטיקות שידור. כשאתה מזהה חזרתיות, כותרת פופוליסטית או מומחה שמדבר בלי קישור למקור — תיתן לזה משקל נמוך.
- תמוך בעיתונות שמחקרית ולא רק בתדמית. תשתמש בהשפעה הכלכלית שלך כצרכן.
מסקנה — לטלוויזיה יש כוח; השאלה מי מחזיק בה
הטלוויזיה איננה "רעה" מלידה — היא כלי. פוליטיקה היא אמנות של שימוש בכלים — והשמאל למד להשתמש בכלי הזה כדי לעצב תודעה, ליצור נרטיבים ולכוון שיח.
האם זה בהכרח משהו תעתוע? לא תמיד. אבל כשכל מערכת התקשורת ממוטבת לכיוון אחד — יש לזה השלכות דמוקרטיות: קיטוב, דה־לגיטימציה של הצד השני, ויצירת "ממשק אמת" חד־ממדי בעיני הציבור.
אם אתם ימניים־ציונים שחוששים מהכוח הזה — הפתרון אינו צעקה בקצה האולפן. הפתרון הוא לקרוא, להשוות, ולפרק את הכלים: לזהות את האילוזיות של האובייקטיביות ולדרוש שקיפות — וכמובן, לא להאמין לכל מה שמוקרין על המסך כאמת מוחלטת.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
