מה מנסים למכור לנו בתקשורת – כשכל פוש הוא תעמולה בתחפושת?
איך כל כותרת פתיחה נראית כמו קמפיין ולא כמו חדשות
יש פתגם יהודי עתיק (שהמצאתי כרגע) שאומר:
"מי ששומע חדשות, שיסתום אוזן אחת – שלא יתבלבל בין עובדות לפרשנות."
כי בימינו, כל אפליקציית חדשות היא בעצם קומיקס מתוזמר:
דיווח?
זה אם אתה קורא לתשדיר תעמולה בשני גוונים של אדום "דיווח".
הפוש: כלי נשק מודרני
פעם עיתונאים היו רודפים את הסיפור.
היום הם מכתיבים אותו מראש.
הם לא שואלים מה קרה, הם שואלים:
"איך זה משרת את המסר שלי?"
למשל:
- אם חייל יורה במחבל – הפוש יגיד:
"פלסטיני נהרג באירוע בגדה – תחקיר: החשוד לא היה חמוש." - אם מחבל רוצח אזרחים – הפוש יגיד:
"אירוע קשה בדרום – כוחות הביטחון בודקים רקע פלילי." - אם שר מהימין אומר משפט לא מלוטש – זה "סערה",
אבל אם שר מהשמאל תוקף את צה"ל – זה “עורר שיח ציבורי לגיטימי”.
איך זה עובד? מדריך זריז לעיתונאי המגויס
- בחר נרטיב מראש.
למשל: “הימין מסוכן”, “הדתיים משתלטים”, “ישראל מתחרפנת”. - מצא כל פרט קטן שתומך בנרטיב.
לא משנה אם הוא מנותק מהקשר. בקטנה. - בחר ניסוח שמתאים לקמפיין.
"מעורר דאגה", "שנוי במחלוקת", "מעורר תהיות", "נחשף במסמכים".
(גם אם ה"מסמך" זה ציוץ של פעיל בשמאל קיצוני עם שלושה עוקבים.) - אם לא נעים – קבור את זה בקטן.
רקטות על אשדוד? כותרת 9.
מסר מאירופה נגד ישראל? פוש עם תמונה רועשת.
"פרשנות" – כלומר, דעה עם וייב של עובדה
שימו לב לאיך זה מוגש:
”כתבנו לענייני צבא אומר כי ההחלטה נועדה כנראה לפייס את הימין הקיצוני.”
כלומר – הוא לא יודע, הוא מנחש.
אבל זה נשמע רשמי.
כך כל טור דעה עובר התחפשות לניתוח אסטרטגי.
ולא משנה אם הוא נכתב על ידי מישהו שמעולם לא דרך בקריה.
המילה "הדתה" – המצאה תקשורתית גאונית
כל פעם שמישהו נועל תפילין ליד בית ספר –
פינג! פוש על הדתה.
אבל אם תיכוניסטים מתבקשים להשתתף בטקס בל”ג בעומר בעמק השווה –
זה “חינוך ערכי רב־תרבותי”.
תרבות יהודית? הדתה.
תרבות פלסטינית? הכרה בזולת.
תרבות מזרחית? תלוי אם היא תומכת בנתניהו או לא.
איך הם קוראים לזה? "שומרים על הדמוקרטיה"
כלומר, אם אתה מתנגד לרפורמה – אתה לוחם חופש.
אם אתה תומך בה – אתה פשיסט.
אם אתה עיתונאי שתוקף את ראש הממשלה מימין – אתה "קונספירטור".
אבל אם אתה תוקף מ"שמאל" – אתה "עיתונאי חוקרת".
הסיכום: תקשורת חופשית באמת לא צריכה להיות חופשית מהאחריות
- אפשר לבחור קו אידיאולוגי –
אבל אסור לשווק אותו כאובייקטיביות קדושה. - דיווחים צריכים להיות מדויקים גם כשזה לא נוח למחנה שלך.
- ביקורת על השלטון – מעולה.
תעמולה בתחפושת – זה כבר קומוניזם עם תקשורת פתוחה.
ומה כן?
- צרכני חדשות חכמים שמבינים מה מוכרים להם.
- עיתונאים שמבינים שלא כל מי שלא חושב כמוהם הוא “אויב הדמוקרטיה”.
- ובעיקר – אלטרנטיבות תקשורת אמינות, מאוזנות, עם מגוון קולות – גם קולות שלא הצביעו למרצ.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
