מחנה השלום: RIP – או איך “שלום עכשיו” הפך ל“לא עכשיו, תודה”
גם עבדכם הנאמן פעם, כשהיה צעיר, חשב שדו־קיום זה רעיון יפה – עד שהצד השני בא לדקור אותו איתו
היו ימים, לא כל כך מזמן, שבהם “מחנה השלום” היה כמעט דת אזרחית.
היה לו דגל – יונה לבנה.
היה לו המנון – “תנו לשמש לעלות.”
והיה לו ביטחון עצמי כזה, שאם רק היינו קצת יותר “פתוחים”, העולם היה מתחיל לשיר איתנו קולות.
אבל אז הגיע ה־7 באוקטובר.
וביום אחד, כל החלומות, החיבוקים, והסדנאות של “דו־קיום בקפה ומאפה” – התרסקו לתוך מציאות שמדברת בשפה אחרת לגמרי: טילים, מוות, וחטופים.
והשמאל הישן – זה שראה כל מחבל כ“שותף פוטנציאלי לשלום” – מצא את עצמו בלי שותף ובלי שלום.
כשהשלום קיבל שיחת השכמה
בבוקר ההוא, בין ההודעות על קיבוצים בלהבות לתמונות מזעזעות מעוטף עזה, קרה משהו מעניין:
אלפי אנשים מהשמאל, שגדלו על “חיבוק במקום חיסול”, הבינו שדווקא חיסול – לפעמים זה הדרך הכי יעילה להפסיק מעגל דמים.
פתאום, אלה שדיברו כל החיים על “הצורך להבין את האחר” התחילו להבין משהו אחר לגמרי – שהאחר לא רוצה שתבין אותו. הוא רוצה שתהיה מת.
ופתאום, “שלום עכשיו” הפך ל“שקט עכשיו, בבקשה, אני ממלא מחסנית.”
מפסטיבל “השלום” לפסטיבל “שוברים שתיקה”
מחנה השלום תמיד אהב סלוגנים:
“כן לשלום, לא לכיבוש”,
“אנחנו ואנחנו נחיה יחד”,
“תחשוב חיובי – יהיה שלום.”
אבל אחרי ה־7.10, אפילו הסלוגנים התחילו לגמגם.
קשה לדבר על “שלום” כשאתה מתנדב במלון לחטופים.
קשה לדבר על “דו־קיום” כשאתה מתפלל שמי שחדר אליך הביתה לא יחזור הביתה בעצמו.
ואפילו קשה להאשים את “הכיבוש” – כשמתברר שהמחבלים באו ממקום שאין בו חייל אחד כבר 18 שנה.
ועדיין, יש גרעין קשה שלא מתבלבל.
אנשי “מחנה השלום 2.0” כבר הספיקו להוציא גרסה מעודכנת:
לא “שלום עכשיו”, אלא “חמלה עכשיו”.
לא “שתי מדינות”, אלא “שתי זהויות, אבל אני אוותר שלי.”
הם לא רוצים לראות את המציאות, אז הם פשוט מחליפים לה פילטר באינסטגרם.
התנועה שהתבלבלה בין נאיביות לגאונות עצמית
אי שם בתל אביב, יש עדיין קבוצות שמדברות על “סולידריות עם העם הפלסטיני”, בזמן שחמאס עדיין מחזיק גופות במנהרות.
לא כי הם שונאים את ישראל – אלא כי הם כל כך אוהבים את הרעיון של עצמם.
הם חושבים שאם רק יהיו “המוסריים האחרונים” – העולם יעריך את זה.
(הוא לא. הוא עסוק בלתת פרסים לסרטים אנטי־ישראלים.)
השמאל הישראלי תמיד רצה להיות המצפון של האומה.
אבל מה עושים כשהאומה רוצה פשוט לשרוד?
אז המצפון נהיה דיסוננס.
ואם יש משהו שהשמאל יודע לעשות מצוין – זה לייצר דיסוננס ולהרגיש נאור תוך כדי.
הימין צוחק – אבל גם מבין
קל לצחוק על מחנה השלום. על השלטים, על השירים, על חולצות הכותנה עם היונה.
אבל האמת היא – פעם הוא היה חלק מה-DNA הישראלי.
האמונה שאפשר לתקן, לדבר, לפתור – זו לא הייתה חולשה, זו הייתה תקווה.
רק שאז הגיעה המציאות, והיא לא מדברת “שפה של תקווה”.
היא מדברת בערבית מדוברת, עם קלצ’ניקוב.
אז הימין, שעמד מהצד שנים ואמר “אמרנו לכם”,
צודק, כן – אבל גם קצת עצוב.
כי כשהשמאל מת, משהו מהישראליות הישנה מת איתו:
הנאיביות, הרומנטיקה, האמונה שאפשר לשיר “שלום” והמחבלים יפסיקו לשיר “אִנְתִפַאדָה”.
ומה נשאר עכשיו?
נשארה מדינה עייפה, פצועה, אבל מפוקחת.
מדינה שכבר לא מתנצלת על הזכות שלה להתגונן.
מדינה שמבינה שהמוסר לא נמדד בכמה אתה נחמד לאויב – אלא בכמה אתה נאמן לעצמך.
“מחנה השלום” מת, אבל אולי זו לא טרגדיה – אולי זו התבגרות.
כשהעולם מתעקש לשנוא אותך גם כשאתה מושיט יד,
וכשהאויב מוכיח שוב ושוב שהוא לא רוצה שלום אלא נקמה,
אין ברירה אלא להפסיק לחיות בפנטזיה של “כולנו בני אדם” ולהתחיל לזכור שאנחנו גם עם.
לסיכום – שלום, אבל לא בכל מחיר
אז לא, אנחנו לא שונאים שלום.
אנחנו פשוט הבנו ששלום לא נבנה על חולצות לבנות ופסטיבלים בכיכר, אלא על גבולות ברורים, צבא חזק, ואמונה בצדקת הדרך.
ובינתיים – כל עוד הצד השני עסוק ב“חמאס עכשיו”,
אנחנו נסתפק ב“ביטחון עכשיו”.
ולמחנה השלום הישן, אפשר לומר באהבה ובציניות המתבקשת:
תודה על הכוונות, באמת.
אבל בפעם הבאה שמישהו אומר “תנו שלום צ’אנס” –
שיזכור לבדוק קודם שאין מאחוריו טנדר של חמאס.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
