נובמבר 2025: זוהראן ממדאני נבחר לראשות העיר היהודית ביותר בעולם – ומה זה אומר על העתיד של אמריקה (ושל היהודים שבה)

ואלברט, עבדכם הנאמן, חשב ש"חלום ניו יורקי" זה לגור בגורד שחקים, לא לשמוע את קריאת המואזין מהגג על הבוקר

ברוך הבא לעידן החדש של ה"אינקלוסיביות"

כן, זה קרה. נובמבר 2025. ניו יורק – העיר שבה יש יותר יהודים מאשר בתל אביב, יותר דליס כשרים ממקוואות בישראל, ויותר ויכוחים על מי המציא את הבייגל – בחרה לראשות העיר את זוהראן ממדאני, מוסלמי פרוגרסיבי ממוצא אוגנדי-הודי, חבר המפלגה הדמוקרטית הסופר־שמאלית, ותומך ותיק של ה־BDS.

זה לא סתם ניצחון פוליטי – זו הצהרה תרבותית. לא של ניו יורק כלפי העולם, אלא של ניו יורק כלפי עצמה: "אנחנו כל כך ליברלים, שאנחנו מוכנים להקריב גם את עצמנו בשביל זה."

במילים אחרות – הפעם היהודים לא איבדו את ניו יורק. הם מסרו אותה יפה, עטופה בסרט צבעוני עם ברק אינקלוסיבי על הדלת של סיטי הול.

ממדאני – מהפנטגון אל הפלאפל

מי שמכיר את ממדאני עוד מהימים שלו בפרלמנט המקומי יודע: האיש הוא לא אנטישמי קלאסי. הוא פשוט מאוד בעד כולם – חוץ ממי שמאמין בבורא עולם ובזכותו של עם אחד קטן להחזיק במדינה משלו.

בכל ראיון הוא מדגיש ש"יש לו חברים יהודים" (כנראה מהקולג'), שהוא "מתנגד לאלימות באשר היא" (חוץ מזו של חמאס, שזו הרי "התנגדות עממית"), ושהוא "מאמין בגשרים, לא בחומות" – אמירה שמקבלת משמעות מעט מצמררת בעיר שמנסה לשרוד גל של פשיעה, אנטישמיות וקריסת תשתיות.

האמת? מבחינתו, הכול מתקתק. הסלאמס מתרחבים, החינוך מתפרק, הפשע משתולל – אבל ההודעות לעיתונות מלאות מילים יפות על צדק חברתי. זה מספיק בשביל CNN.

 

ניו יורק – העיר היהודית האחרונה

לא רבים מבינים עד כמה זה סמלי. במשך מאה שנה, ניו יורק הייתה המיקרוקוסמוס של היהדות הגלותית: מצד אחד עושר, השכלה והשפעה; מצד שני חרדה קיומית, זהות מתערפלת ופחד להגיד "אני ציוני".

העיר הזו נתנה לעולם את באג'לס אנד לוקס, את סיינפלד, את וודי אלן, ואת האשליה שיהודי יכול להיות גם אמריקאי גאה וגם יהודי שלם בלי להרגיש קרע. עכשיו, תחת ממדאני, הקרע הזה הפך למדיניות עירונית.

תראו את התמונות מהעיר: בתי כנסת שהיו פעם סמל של גאווה יהודית הפכו למטרות טרור, אוניברסיטאות מתחרות מי תזמין יותר מרצים אנטי־ישראלים, והיהודים העשירים ביותר תורמים בנדיבות לארגונים שמתנגדים לעצם קיומה של מדינתם.

זה לא סתם פוסט־ציונות. זה פוסט־היגיון.

האיסלאם בארה"ב – לא כובש, אלא נקלט

האיסלאם באמריקה כבר מזמן לא סיפור של מהגרים מתונים שמקימים מסגד שקט בפרברים. זה כבר סיפור של פוליטיקה, השפעה ותרבות.
כשהאוכלוסייה המוסלמית בארה"ב עוברת על פי הערכות את ה- 4 מיליון – זה אומר גם השתלטות תרבותית שקטה: סדרות שמציגות מוסלמים כגיבורים, אקדמיה שמפמפמת אשמה קולוניאלית, ופוליטיקאים שמבינים איפה הרוח נושבת – או יותר נכון, לאן היא מתפללת.

ממדאני הוא רק הסימפטום. הוא לא מהפכה – הוא תוצאה. תוצאה של דור שלם של אמריקאים שחשב שאם רק יפסיק לדבר על "זהות לאומית", כל הבעיות תיעלמנה.
ובכן, הן לא נעלמו. הן פשוט החליפו שפה, דגל, ותפילת בוקר.

ומה עם היהודים?

כרגיל, היהודים בוחרים צד מאוחר מדי. או כמו שאמר חבר קהילה בברוקלין:
"כשניאו־נאצים שורפים דגל ישראל, אנחנו נבהלים. כשסטודנטים פרוגרסיביים עושים את זה – אנחנו מצטלמים איתם לסלפי."

הדור הצעיר של יהודי ניו יורק – בעיקר זה שיוצא מ־Columbia ו־NYU – כבר לא רואה עצמו חלק מעם, אלא מקהילה גלובלית רכה ומתקדמת. הם לא בוכים על ישראל – הם מתנצלים עליה.
אבל מתחת לפני השטח, יהודי ברוקלין, קווינס ומונסי מבינים: העתיד לא בטוח. לא פיזית, לא תרבותית, ולא מוסרית.

מה זה אומר עלינו, הישראלים?

במובן מסוים, זה שיעור חשוב: כשהזהות שלך הופכת לבדיחה, מישהו אחר כותב את הפאנץ’.
היהודים בניו יורק האמינו שהזהות היא משהו פרטי, רגשי, "פתוח לפרשנות". ממדאני לא רואה את זה כך. בשבילו זה פוליטי, ציבורי, מחייב.
וכשהצד שלך מוותר על זהותו בשם פלורליזם, הצד השני משתמש בפלורליזם כדי למחוק אותה.

האמריקאים עכשיו מגלים את מה שאנחנו בישראל למדנו מזמן: טולרנטיות זה מצוין – עד שמישהו מנצל אותה כדי להשתלט עליך.

העיר שהייתה שלנו

העיתונות בארה"ב חוגגת: "ראש העיר הראשון ממוצא מוסלמי!"
אבל מאחורי הכותרות מסתתרת תחושת בטן לא נעימה: שמה שהיה פעם סמל ליהדות הגאה בעולם הפך למראה עקומה של הפחד שלה.

ממדאני אולי נבחר באופן דמוקרטי – אבל הוא תוצאה של תהליך שבו הדמוקרטיה עצמה נשחקת מבפנים, בשם צדק מדומיין.

אז בפעם הבאה שיהודי ניו יורק יעמוד מול מסגד חדש שנבנה ליד בית הכנסת שלו, או מול שלט חדש שמסביר למה ישראל "מבצעת אפרטהייד", אולי הוא ייזכר שהכול התחיל באותו רגע שבו הוא רצה להיות נורא נחמד.

ובינתיים – ישראל, אותה "מדינה קולוניאלית" שכל כך קל לשנוא – נראית פתאום כמו הדבר האחרון שמגן על הזהות היהודית בעולם.
ניו יורק אולי נרדמה – אבל ירושלים, תודה לאל, עדיין לא.

הקשר בין זכיית מאמדני בבחירות לראשות העיר ניו-יורק לבין האיסלאמיזציה הגלובלית

הבחירה של זוהראן ממדאני לראשות העיר ניו יורק היא לא עוד אירוע פוליטי מקומי – זו קריאת השכמה עולמית, או אולי תרדמת.
עיר שנחשבה במשך מאה שנה לסמל של זהות יהודית ופלורליזם מערבי, בוחרת היום נציג של דור חדש של פוליטיקאים מוסלמים־פרוגרסיביים שמחברים בין דגל הגאווה לדגל פלסטין באותה נשימה.
זה כבר לא "שילוב תרבויות" – זו החלפת משמרות תרבותית.

הסיפור של ניו יורק הוא בעצם סיפור של אירופה ב־2005, של לונדון בפרלמנט, של פריז בפרברים: האיסלאם הפוליטי לא צריך לכבוש – הוא פשוט מחכה שהמערב יתעייף.
וכשמערב עייף מספיק, הוא בוחר בו מרצון, בשם "הכללה" ו"שוויון". זה לא ג'יהאד עם חרב, זה ג'יהאד עם קלפי.

ניו יורק של ממדאני היא אולי המקדש החדש של הדמוקרטיה האמריקאית – רק שבמקדש הזה, הזהות היהודית־מערבית תוצב במדור היסטורי.
זה כבר לא שאלה של אמונה או של דת, אלא של שליטה בתודעה: מי מגדיר מה מוסרי, מי קובע מה מותר להגיד, ומי מחליט מתי פלורליזם נגמר והכניעה מתחילה.

העולם צופה, בשקט, בגל האיסלאמיזציה החדש שמתקדם לא דרך מהגרים רעולי פנים, אלא דרך פוליטיקאים מחויכים עם פרופיל אינסטגרם. והמערב, עסוק בהלקאה עצמית, ממשיך למחוא כפיים.