איך מגש פיש אנד צ’יפס הפך לפת’ה, ושרלוק הולמס לא מצליח לפצח מה קרה ללונדון

כשהביג בן מצלצל "אללה אכבר"

בריטניה.
אי קטן עם היסטוריה גדולה – אימפריה שלא שקעה בה השמש, אלא רק השפיות.
ממלכה שהתפארה בכיבוש הודו, בוינסטון צ’רצ’יל ובתה שלוש פעמים ביום.
והיום? תוהה לעצמה אם זה מנומס להכניס חזיר למקרר – או שמא זו פגיעה ברגשות הקהילה?

כי משהו קרה לממלכה.
זה התחיל בזהירות: מסגדים פה, חיג’אב שם, קארי בכל פינה.
ועבר מהר לשאלות קיומיות כמו:
– האם שוטר יכול לשאת חרב סיקים?
– האם ילדה בת 6 תישלח הביתה כי הביאה סנדוויץ' עם גבינת צהובה מבית לא-חלל?

הדגל שהפך לממחטה

הייתה תקופה שבה דגל בריטניה היה סמל לגאווה לאומית.
היום? לונדונאי ממוצע חושש להניף אותו – פן יואשם ב"עליונות לבנה" או "ניאו-קולוניאליזם בפיתה".

במקום זה, חגיגות ברחובות נראות כמו תערוכת תחפושות של האו"ם.
ובין תחפושת לתחפושת, אתה מגלה:
יש מי שנפגע מזה שאתה לא נפגע.

והכי אירוני?
דווקא מוסלמים רדיקליים מהגרים דור שני – הם שמרנים יותר מהוויקטוריאנים המקוריים.
ג’ורג’ בן אנגליה לא ישן בלי אייפון, מוחמד בן מנצ’סטר לא נותן לאחותו לצאת מהבית בלי ליווי, שמא תשלם בראשה.

-- פרסומת --

לא תאמינו מי ברא את המדינה החדשה הזו

והנה הקטע:
זה לא המהגרים שהפכו את בריטניה לממלכה מוסלמית –
זה דווקא הבריטים בעצמם.
עם להט פוליטיקלי קורקט (והרבה ווק) כזה עז, שבשלב מסוים כבר אי אפשר לדעת אם אתה במופע סאטירה או בהרצאה של אונסק"ו.

המערכת הבריטית חינכה דורות שלמים לצנזר את עצמם – עד כדי כך שלומר "אני אוהב את התרבות שלי" כבר נחשב לגזענות.
אבל להגיד "מוות לישראל"? – אה, זה חלק מהגיוון התרבותי.

הפוליטיקאים – אחמד ג’ונס ושות'

היום, כל מועמד לפרלמנט עובר מיון תרבותי:
האם הוא גבר לבן?
אם כן – אוי ואבוי.
אולי אפשר לתקן עם תלבושת סרארי וחופשה במכה?

וככה, אט אט, הפוליטיקה הבריטית קיבלה ניחוח אוריינטלי:
שר הצללים לביטחון? מוסלמי.
ראש העיר של לונדון? מוסלמי.
יועץ לענייני קהילות? כמובן מוסלמי.
יועץ לענייני אנטישמיות? אה… נו, גם.

אבל זו לא הבעיה.
הבעיה היא לא מי בתפקיד – אלא מה מותר לו לומר ומה אסור לאחרים להגיד לידו.
כי כשהחופש נגמר ליד רגשות – זה כבר לא דמוקרטיה, זו מונרכיה רגשית.

בתי הספר – שיעור באסלאם, ציון בסובלנות

בתי ספר רבים באנגליה כבר נמנעים מללמד על חג המולד.
"זה עלול לפגוע בתלמידים שאינם נוצרים," מסבירים.

אבל תפילת צום רמדאן – כמובן – מלווה בהדרכה, שטיחונים אישיים ועידוד תרבותי.
בכל זאת, איך אפשר לחנך לחילוניות – בלי להתנצל על קיומה?

אגב, שיעורים על זכויות נשים?
מועברים רק אם ההורים המוסלמים מאשרים.
ולא, הם לא מאשרים.

המשטרה – שומרת על הסדר… בתנאים

זוכרים את הבוביז? השוטרים הבריטים עם הכובע המצחיק והנימוס האנגלי?
היום הם שומרים יותר על רגשות מאשר על ביטחון.

אם אתה מארגן הפגנה בעד חופש ביטוי – תכין תיק חקירה.
אם אתה צועק "פלסטין מהנהר ועד הים" – תקבל תה ועוגייה.

כל זה, בשם "החיים יחד", או כמו שהם קוראים לזה בבריטניה:
Multicultural harmony
(שזה קוד ל"חכה בשקט עד שהחוק יאסור גם על לחשוב").

מה נשאר מהממלכה?

אז מה נותר מבריטניה הישנה?

התה עוד כאן,
אבל מוגש עם חלב סויה (כי פרות פוגעות באקלים).
הכדורגל כאן,
אבל עם קהל שמפחד לשיר את ההמנון.
המלכה? מתה.
המלך? לא שולט.
והממלכה?
הולכת ונמסה כמו חמאה על נאן חם.

עתיד ורוד (או ירוק?)

האם בריטניה תהיה הממלכה המוסלמית הראשונה באירופה?
אולי.

היא כבר במצב מתקדם:

• הדמוגרפיה משתנה במהירות
• התרבות המקומית פינתה מקום
• הפחד להיות "גזען" מחליף את הפחד מהטרור

אבל כמו תמיד – גם כאן יש תקווה.
כי בכל פאב שכונתי, בין הבירה לפיש אנד צ’יפס, עדיין יושבים בריטים עם מבט מיואש, שממלמלים:
"Bloody hell, mate… מה לעזאזל קרה למדינה הזו?"

והתשובה?
נכתבת עכשיו, באותיות ערביות, על הקיר מאחורי השירותים.

ולסיכום (אמרנו הספד ? ):
בריטניה אולי לא עוד אימפריה.
אבל היא בהחלט ניסוי חברתי נועז –
של מה קורה כשממלכה של שפיות מחליטה להיכנע באדיבות.
ולחייך, גם כשעוקרים לה את התרבות – בשם סובלנות שלא סובלת כלום.

האם זו בריטניה חדשה? או פשוט גרסה אסלאמית לדו"ח על שקיעת המערב?

ימים יגידו.
כל עוד לא תיעצר בגלל ששאלת.