איראן על סף נפילה: המבצר האחרון של ציר הרשע השיעי מתנדנד
מה קורה כשאימפריה אידיאולוגית מגלה שאין לה מספיק גז מדמיע לכסות על מציאות
יש רגעים בהיסטוריה שבהם אתה מרגיש שהקרקע זזה. לא רעידת אדמה – יותר כמו שולחן עץ ישן שבנו עליו אימפריה, ופתאום מישהו מגלה שאחת הרגליים נאכלה על ידי טרמיטים.
כך נראית איראן של 2026.
לא עם פטריות גרעיניות, לא עם נאומים של “מוות לאמריקה” באו"ם, אלא עם דבר הרבה יותר מסוכן למשטר: אזרחים שלא מפחדים יותר.
מהפכה בלי צ’ה גווארה, בלי פילטר אינסטגרם
בניגוד לפנטזיה המערבית על מהפכות – כיכר, גיטרה, דגל מתנופף וצילום איקוני – המהפכה האיראנית הנוכחית נראית כמו תור בסופר: עייפה, עצבנית, עם אנשים שכבר אין להם כוח לעוד “מחר יהיה יותר טוב”.
זה לא סיפור של צעירים ליברליים מטהראן בלבד. זה לא “סטודנטים שלומדים פילוסופיה צרפתית ורוצים קפוצ’ינו עם סויה”.
זה נהגי מוניות, פועלי נפט, מורים, נשים מסורתיות, ואפילו – רחמנא ליצלן – משפחות של אנשי בסיג’ ומשמרות המהפכה.
כשהמהפכה מגיעה לשולחן שבת של המדכאים – המשחק משתנה.
ציר הרשע: הרבה ציר, מעט רוטב
שנים מכרו לנו את “ציר הרשע השיעי” כמשהו מונוליתי, קשוח, בלתי חדיר:
איראן ⬅️ חיזבאללה ⬅️ מיליציות שיעיות בעיראק ⬅️ חות’ים ⬅️ חמאס (על תקן בן דוד סוני קצת בעייתי).
אבל בפועל, זה פחות ציר ויותר שיפוד: מחובר בחוטים, נשען על כסף איראני, אמונה כפויה ופחד.
וברגע שהמרכז מתנדנד – כל הקונסטרוקציה מתחילה לחרוק.
איראן היא לא עוד חוליה. היא המנוע, הכספומט, המיתולוגיה.
בלעדיה, חיזבאללה הופך מארגון ג’יהאד עולמי לוועד שכונתי חמוש עם חובות.
החות’ים חוזרים להיות שבט עם טילים מיותרים.
והמיליציות בעיראק מגלות שהפטרון נתקע עם בעיות בבית.
חמינאי: מנהיג עליון או שמועה עקשנית?
בשלב מסוים מתחיל לעלות ספק קיומי:
האם המנהיג העליון באמת שולט – או שהוא פשוט לא נפל עדיין?
כשהמשטר מפסיק להציג אותו בציבור, כשהנאומים מוקלטים, כשהתמונות נראות כאילו עברו בפוטושופ של 2009 – הציבור מתחיל לשאול שאלות.
והשאלה הכי מסוכנת לדיקטטורה היא לא “למה רע לנו?” אלא:
“רגע… מי בעצם מנהל פה את העסק?”
משטרים טוטליטריים חיים על מיתוס.
כשהמיתוס נסדק – גם אם רק סדק קטן – הכול הופך לעניין של זמן.
כוחות הביטחון: כשהאלה מפסיקה לפגוע
הסימן הדרמטי ביותר אינו ההפגנות, אלא התגובה אליהן.
או יותר נכון – היעדר תגובה.
כששוטרים מעלימים עין.
כשחיילים יורים באוויר.
כשקצינים “לא מקבלים הוראות ברורות”.
כשהמדים נשארים – אבל הרצון לדכא נעלם.
זה הרגע שבו כל משטר מתחיל להזיע.
כי אין דבר מסוכן יותר לדיקטטורה מאשר אלימות סלקטיבית:
לא מספיק אכזרית כדי להפחיד, לא מספיק חלשה כדי להיעלם.
ומה עם המערב? כרגיל – מופתע
כמובן, המערב שוב מגיב בהלם.
מי היה מאמין שמשטר שמדכא נשים, תולה הומוסקסואלים, יורה במפגינים ומבזבז מיליארדים על טרור – יאבד לגיטימציה פנימית?
האירופאים מוציאים הודעות.
האמריקאים “עוקבים בדאגה”.
ארגוני זכויות האדם מגנים – בתנאי שזה לא יפגע באיזו רגישות תרבותית.
ובינתיים, האיראנים ברחוב לא מחכים לאף אחד.
ישראל: הצופה השקטת עם אינטרס ברור
ישראל, בניגוד לכולם, מבינה היטב את הרגע.
לא מתרגשת, לא חוגגת בקול, לא שולפת פופקורן.
פשוט יודעת: אם איראן נופלת – זה לא עוד שינוי אזורי.
זה רעידת אדמה אסטרטגית.
כי בלי איראן – אין “ציר רשע”.
יש אוסף של בעיות מקומיות בלי חזון, בלי מימון, ובלי אב רוחני מטהראן.
אז האם המשטר באמת נופל?
אף מהפכה לא מובטחת.
איראן עדיין חמושה, אכזרית, מנוסה בדיכוי.
אבל בפעם הראשונה מזה עשרות שנים – היא נראית עייפה.
לא כועסת.
לא מאיימת.
עייפה.
ובמזרח התיכון, עייפות היא תחילת הסוף.
כי משטרים לא נופלים כששונאים אותם.
הם נופלים כשכבר לא מאמינים בהם.
והפעם, נראה שגם האיראנים עצמם הפסיקו לקנות את הסיפור.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
