איך שנאת היהודים שוב הפכה לטרנד – והפעם בחסות הממסד, האקדמיה, והתקינות הפוליטית

יש דברים שלא מתים – הם פשוט לובשים טי-שירט של "זכויות אדם"

אם היית שואל היסטוריון אירופי בתחילת שנות ה-2000 על עתיד האנטישמיות, הוא היה נאנח בנינוחות, לוגם אספרסו ואומר: "זה שייך לעבר. לא יעלה על הדעת שחברות ליברליות יחזרו למודלים של שנאה אתנית."

עשרים שנה אחר כך, הסצנה מתרחשת שוב, רק הפעם אחרת: לא עם טנקים, אלא עם ציוצים, לא עם מדים, אלא עם מרצים למדעי החברה, לא עם צלבי קרס – אלא עם דגלים צבעוניים של קמפיינים "לשחרור", שמצליחים איכשהו לכלול שנאת יהודים בלי להזכיר את המילה "יהודי" בכלל.

ברוכים הבאים למאה ה-21, שבה אנטישמיות זה שוב באופנה – והפעם, היא מגיעה עם גרפיקה יפה ופוסט מודרניזם בגרסת TikTok.

האנטישמיות החדשה – אותה שנאה, רק בלי השפם

האנטישמיות המודרנית היא תופעה מתוחכמת יותר, נקייה יותר, אקדמית יותר. כבר לא מדובר בקבוצות שוליים שמציירות צלבים על קברים – אלא באליטות תרבותיות, אנשי רוח, עיתונאים, פקידי או"ם וסטודנטים ב-IVY League.

המתכון פשוט:

1. מחליפים את המילה "יהודי" במילה "ציוני".
2. מוסיפים "ביקורת לגיטימית".
3. מתבלים בטענה שהם רק "נגד מדיניות הכיבוש".
4. מערבבים עם שתיקה מוחלטת על כל עוולה אמיתית בעולם הערבי.
5. מגישים כמאבק צדק חברתי, בליווי קפוצ'ינו ושלט.

כך, למשל, סטודנט בקולומביה שצועק "בז לכלבים היהודים" יכול לטעון שהוא "פשוט אמוציונלי בגלל עזה", בזמן שדיקן האוניברסיטה מחייך בגאווה על "חופש הביטוי".
למה לא? הרי היהודים הם עכשיו "חלק מהלבנים הפריווילגיים", לא?

כשהממסד כבר לא צופה – הוא משתתף

בעבר, האנטישמיות הייתה אמנם נפוצה, אבל לעיתים הוקעה לפחות מן השפה ולחוץ. כיום, לעומת זאת, אנחנו עדים לתהליך מדאיג הרבה יותר: הממסד עצמו תומך, מממן, משתף פעולה או שותק באלגנטיות.

• באו"ם, ישראל מגונה יותר מכל מדינה אחרת, כולל איראן, סוריה וצפון קוריאה.
• ממשלות במערב מממנות ארגוני "זכויות אדם" שתומכים במפורש בחרם על ישראל (BDS), חלקם עם קשרים לחמאס.
• מוסדות אקדמיים מזמינים פעילים אנטי-ציוניים לקמפוסים, ומוקיעים קולות פרו-ישראליים בשם "גיוון".
• מדיה מערבית מדווחת על פיגועים כך: "מתנחלים ישראלים נורו על ידי חמושים פלסטינים במסגרת סכסוך מתמשך", ולא "שני אזרחים נרצחו בדם קר."
• והכוכבים החדשים? TikTokers שמסבירים למה "הציונות היא גזענות" – תוך כדי שהם לובשים חולצות של שאהיד מוחמד אל-משהו.

זה לא אנטישמיות קלאסית. זה אנטישמיות עם לוגו.

היהודי החדש – עדיין אשם בהכל

לכאורה, היהודים הם כבר לא מיעוט נרדף: הם מצליחים, משכילים, מיוצגים. אבל זו בדיוק הבעיה – כי היהודי שמצליח, מעורר אנטגוניזם בדיוק כמו היהודי העני.

אם בעבר היהודים הואשמו שהם לא משתלבים, הרי שהיום – הם "שולטים".
– שולטים בהוליווד.
– שולטים בכלכלה.
– שולטים בתקשורת.
– שולטים ב-Palestinian narrative (אירוניה היא כנראה יהודית מדי).

אם יש משבר – היהודים אשמים.
אם יש שגשוג – היהודים אשמים.
אם הם מביאים הייטק ופטנטים רפואיים – הם משתלטים.
אם הם בוכים על פיגוע – הם עושים "מניפולציה רגשית" עם השואה.

היהודי תמיד אשם – רק הסיבה משתנה.

כשהשמאל הקיצוני והאסלאם הרדיקלי מתחבקים – מי שבאמצע זה היהודי

באופן מפתיע (או שלא), דווקא השמאל הרדיקלי, זה שמתנגד לגזענות מכל סוג, מוצא שפה משותפת עם תנועות אסלאמיסטיות.
איך? כי היהודים והציונות הפכו לאויב משותף.

וכך, תחת דגלי גאווה וצדק מגדרי, עומדים כתף אל כתף פעילים אנטי-ציוניים עם דגלי חמאס – ארגון שזורק אנשים מגגות על נטייה מינית שגויה.
אבל היי – הם מתנגדים לישראל. זה מספיק טוב.

ואם אתה מעז לומר משהו?
אתה "שוב משתמש באנטישמיות כדי להתחמק מביקורת לגיטימית".

ומה עם יהודים עצמם?

כדי להשלים את המחזה האבסורדי, אין אנטישמיות מודרנית שלמה בלי יהודים שמשרתים אותה.
הם מגיעים לרוב עם תואר בפילוסופיה, מבט נוגה ועבר משפחתי שמתחיל ב"סבא שלי היה ניצול שואה".
ואז הם מסבירים בעדינות אך נחרצות למה דווקא הם – כיהודים – סולדים מהציונות, מהמדינה היהודית, ומזה שאתה מגן על עצמך.

אלה "היהודים הטובים", שמקבלים מקום של כבוד בכל תכנית רדיו גרמנית:
"ראו! אפילו יהודים אומרים שישראל פושעת!"

מזכיר משהו? כן. בערך כל פעם בהיסטוריה שיהודים שיתפו פעולה עם אויביהם מתוך אשליה שהם "לא כמו האחרים".
רמז: זה לא נגמר טוב.

מה עושים עם זה? (ולמה כנראה כלום)

האנטישמיות לא נעלמה – היא רק עברה ריברנדינג.
היא יותר חכמה, יותר אופנתית, פחות מזוהה – ולכן הרבה יותר מסוכנת.
הממסד, לצערנו, שותק או משתף פעולה.
התקשורת – משתתפת.
המערכת האקדמית – מלהיבה.
הרשתות – מתדלקות.
ואנחנו? מתלוננים בפייסבוק ומצפים שיקרה משהו.

אז לא, זה לא אופטימי. אבל לפחות עכשיו ברור:
העולם לא שונא אותנו למרות שאנחנו ישראלים – הוא שונא אותנו בגלל שאנחנו יהודים.

גם אם נחליף דגלים, נחתום הסכמים, נוותר על זהות, נתנצל על קיומנו –
זה לא יעזור.

כי הבעיה היא לא מה אנחנו עושים.
הבעיה היא שאנחנו פה בכלל.

סיכום ציני במיוחד:

• אנטישמיות זה חטיף פוליטי זמין – מתאים לכל נושא.
• אין דבר כזה “סתם ביקורת על ישראל” כשזה מגיע עם סוואסטיקה (צלב קרס) מתחת.
• הממסד המערבי הפך לחדר הדה-לגיטימציה הגדול ביותר מאז ועידת דרבן.
• ואם אתה עוד מאמין שהעולם ילמד להבדיל בין יהודי וישראלי –
  תתקשר גם לסנטה קלאוס. יש לו הצעת שלום מחמאס.

כי כנראה שמה ששורד לאורך אלפי שנים זה לא רק העם היהודי – אלא גם מי ששונא אותו.