הספינקס לא מחייך – מה הסיפור של מצרים ומה הם רוצים מאיתנו?
השכנה הכי חמוצה בדרום
ישראל ומצרים.
שתי מדינות, חמש מלחמות, הסכם שלום אחד, ויותר פרצופים חמוצים מבכנס של משקיעים בתל אביב אחרי שנת הפסדים.
ובמרכז הסיפור הזה – מצרים.
היא שם, היא לא שם.
היא עושה שלום, אבל בלי חיבוקים.
היא משתפת פעולה עם ישראל, אבל עם כפפות, משקפי שמש ואנטי בקטריאלי.
וזה מוביל אותנו לשאלה הגדולה שמלווה אותנו כבר 3,000 שנה, מאז שיצאנו מהפירמידות ברגליים נפוחות:
מה הם רוצים מאיתנו, המצרים?
טראומה קולקטיבית: הם עוד לא התאוששו מהמכת צפרדע
בואו נתחיל עם ההיסטוריה.
לא משנה כמה שנים עברו, מבחינת המצרים – יציאת מצרים זה לא חג, זה טראומה לאומית.
אנחנו חוגגים חירות, הם עדיין מנסים להסביר לצאצאים איך זה שעם של עבדים הצליח להבריח להם את כוח העבודה, לייבש את הנילוס, להשמיד חצי מהתבואה – ולקבל ספר עם עשרת הדיברות בעוד הם נשארו עם פירמידות ופרעה מת בגאות.
תוסיפו לזה את זה שהקמנו מדינה מצליחה, עם צבא, טכנולוגיה, הייטק, אינסטגרם של גל גדות – והם עדיין תקועים עם הפירמידה כאתר התיירות הראשי.
(ולא, המוזיאון החדש עוד לא נפתח. גם הוא תקוע בשלב השימור, כמו שאר הכלכלה המצרית.)
שלום קר – כי אחרת יגלו שהם בעדנו
מאז הסכם השלום ב-1979, יש בין ישראל למצרים משהו שדומה לנישואים מסודרים מאוד… עם הסכם ממון נוקשה, קירות נפרדים ובלי מבטים זה בעיניים של זה.
השלום הזה הפך עם השנים לאחד המוזרים בהיסטוריה האנושית:
- מצרים משתפת איתנו פעולה ביטחונית
- מאשרת לצה"ל לפעול נגד חמאס בגבול סיני
- מתאמת מול השב"כ כמעט הכל
אבל בתקשורת?
אנחנו עדיין "הישות הציונית".
בבית ספר?
הילדים עדיין לומדים על "תוקפנות ישראל ב-67'" כאילו צה"ל תקף את תעלת סואץ עם בומרנגים גרעיניים.
ובתוכניות אירוח?
כל אייטם חיובי על ישראל עובר צנזורה, סילוק או לפחות הקאה מבוימת.
כי המצרים יודעים שאם ייתנו לעם שלהם להתחיל לאהוב אותנו – זה יסתיים באסון תרבותי:
דייטים עם תל אביבים, צפייה המונית ב"פאודה", ולבסוף – שלום אמיתי.
וזה, כפי שכולנו יודעים, עלול להרוס קריירות של פרשנים קבועים באל-ג'זירה.
תסביך "האח הגדול הקטן"
במשך אלפי שנים, מצרים הייתה אימפריה.
הנילוס היה עמוק, הפרעונים היו גבוהים, והחיים היו טובים (כל עוד לא היית עבד עברי או בכור).
ואז, פתאום, ב-70 שנה – צצו להם היהודים, הקימו מדינה, פיתחו דמוקרטיה (בערך), ועקפו את מצרים בסיבוב עם תוצר לאומי לנפש, מכונות קפה אוטונומיות ומיסים דיגיטליים.
זה לא נעים למצרים.
אנחנו, מבחינתם, היינו אמורים להישאר פרובינציה חקלאית בדרום הלבנון.
הם לא סולחים לנו על זה שנהיינו להם מול העיניים סטארט-אפ ניישן – בזמן שהם תקועים עם ריביות, רמאדן וסידרה נצחית של פסטיבלי שירה נוגה מהעידן של סאדאת.
הפחד מהישראלי שמבין ערבית
עוד סיבה לחשדנות:
הישראלים.
לא רק שהם לא מפחדים – הם גם מבינים מצרית.
ובזמן שהמצרי הממוצע בטוח שהוא מדבר חופשי ברדיו, עוקב אחריו באפליקציית בינה מלאכותית איזה סבא מירושלים שעלה ממצרים בשנות ה-50 ויודע להבדיל בין המבטא של קהיר לזה של פורט סעיד.
הם מדברים – אנחנו מקשיבים.
הם זורקים "מוות לישראל" – ואנחנו עונים להם בערבית עם חיוך.
לא נעים.
קשה לנהל תעמולה כשזה שאתה שונא אותך – גם מבין אותך יותר טוב מהממשלה שלך.
בואו לא נשכח את הגז
והיום – עוד בעיה:
הגז הטבעי.
מצרים קונה מישראל כמויות גז, מזקקת, מייצאת לאירופה – ומרוויחה הון.
אבל היא לא רוצה לדבר על זה.
לא בטלוויזיה, לא בעיתון, לא אפילו במפגש שכנים.
כלכלית – ישראל מצילה למצרים את התקציב.
אבל תדמיתית – זו חרפה לאומית.
וזה כמו להזמין אוכל מאקסית שאתה מתעב – אבל היא היחידה שעושה קובה כמו סבתא שלך.
אז מה הם רוצים מאיתנו, באמת?
האמת?
כנראה – שקט.
שהישראלים לא יבלטו מדי.
שלא נזכיר להם שאנחנו קיימים.
שנשתף פעולה, אבל בלי שיראו, בלי שיצלמו, ובלי שנבקש סליחה על זה שניצחנו שוב.
הם רוצים להרגיש שהם עדיין המובילים – בזמן שהם רואים אותנו במראה האחורית.
הם רוצים להיות חלק מהציר המתון – אבל בלי שיכתבו עליהם ב"ישראל היום".
הם רוצים אותנו בתור השכן המוכשר – אבל ההוא שלא מדבר הרבה במסיבת בניין.
לסיכום – יחסים חמים, אבל עם כפית פלסטיק
מצרים וישראל זה כמו שני שכנים שהיו במכות, עשו הסכם שלום, בנו גדר, התחילו לדבר דרך שוטר קהילתי – ועכשיו הם מקווים שביום מן הימים יוכלו להזמין זה את זה למנגל… אבל בלי בצל, בלי חריף, ובלי להעלות את הנושא של 1973.
יש כימיה. יש אינטרסים. יש גם תקווה.
אבל כמו כל סיפור אהבה מזרח-תיכוני –
עד שלא נניח תפילין אחד לשני – נמשיך להסתכל מהצד, עם חשש קל וצל של חיוך.
כי אם יש דבר אחד שהמצרים יודעים לעשות טוב – זה לא לאהוב אותך בקול,
אבל להמשיך להתקיים לידך – גם אחרי כל הסיפורים.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
