השילוש הלא-קדוש
דת + גנטיקה + תרבות השבט
השילוש הלא-קדוש שמייצר את מה שמכונה בנימוס: "הבעיה הערבית"
יש ויכוחים שאוהבים לנהל בזהירות.
ויש ויכוחים שמנהלים רק בלחישה, עם מבט לצדדים, שמא מישהו עלול להוציא עליך פתאום פתווה.
זה אחד מהם.
כי כל פעם שמנסים להסביר למה חלקים גדולים מהעולם הערבי תקועים – כלכלית, פוליטית, תרבותית ותודעתית – תמיד קופץ מישהו וצועק:
"זה מורכב!"
"זה הקולוניאליזם!"
"זה המערב!"
"זה מזג האוויר!"
הכול נכון. קצת.
אבל יש פיל ענק במסגד, ואף אחד לא מוכן להגיד את שמו.
או יותר נכון: שלושה פילים, שעומדים אחד על השני, מחזיקים ידיים ושרים מזמור עתיק.
דת.
גנטיקה.
ותרבות שבטית.
ברוכים הבאים לשילוש הלא-קדוש.
חלק ראשון: דת – כשהאל תמיד צודק, והמציאות תמיד אשמה
נתחיל באיסלאם. לא בגרסה המודרנית, הליברלית, זו שמופיעה בכנסים באירופה עם מצגות צבעוניות.
אלא באיסלאם כמו שהוא חי ונושם ברחוב, במסגד המקומי, בדרשה של יום שישי, ובספרי הלימוד.
זה איסלאם שלא מכיר בהפרדה בין דת למדינה, בין אמונה לחוק, בין ביקורת לכפירה.
איסלאם שבו אללה לא רק יודע הכול – הוא גם מנהל הכול.
מה הבעיה בזה?
פשוט:
כשיש אל מושלם, אין צורך בתיקון.
כשיש טקסט נצחי, אין מקום להתפתחות.
וכשכל כישלון מוסבר כ"מזימה", "ניסיון", או "רצון אלוהי" – אף אחד לא לוקח אחריות.
באירופה הייתה רפורמציה.
הייתה השכלה.
היה רגע שבו אמרו: אולי הכומר טועה.
בעולם הערבי?
מי שאומר "אולי" – מקבל "כופר".
וכשאי אפשר לשאול שאלות – מקבלים תשובות גרועות. אבל בביטחון מוחלט.
חלק שני: גנטיקה – כשבן דוד הוא גם סיפור אהבה וגם בעיה סטטיסטית
ועכשיו לנושא שאף אחד לא אוהב לדבר עליו, אבל כולם "מכירים מהבית":
נישואי קרובים.
לא כסטייה שולית.
לא כחריג תרבותי.
אלא כנורמה חברתית מושרשת.
במדינות ערב רבות, בין 20 ל-50 אחוז מהנישואים הם בין בני דודים מדרגה ראשונה או שנייה.
לא כי אין אופציות.
אלא כי "כך שומרים על המשפחה".
ועל מה באמת שומרים?
על רכוש.
על שליטה.
על נאמנות שבטית.
ועל אותו DNA שעושה סיבובים מעגליים כבר מאות שנים.
התוצאה?
שכיחות גבוהה של מחלות גנטיות.
ירידה במגוון הביולוגי.
ובעיות קוגניטיביות שמטואטאות תחת השטיח בשם "רצון האל".
וכאן מגיע הטוויסט הציני:
במערב, גנטיקה היא מדע.
בעולם הערבי, גנטיקה היא טאבו.
ואם אתה מעז לחבר בין תרבות לנישואי קרובים – אתה "גזען".
לא.
אתה פשוט מדבר על מתמטיקה.
חלק שלישי: תרבות השבט – כי המדינה היא רעיון מערבי
ועכשיו הדבק שמחבר הכול: תרבות השבט.
לפני שהייתה מדינה – היה שבט.
ולפני שהיה חוק – הייתה נאמנות.
ולפני שהיה אזרח – היה בן דוד.
תרבות שבטית לא מאמינה במוסדות.
היא מאמינה באנשים.
לא במערכת משפט – אלא במשפחה.
לא במשטרה – אלא בנקמה.
לא במדינה – אלא ב"שלנו".
מה זה עושה לחברה מודרנית?
שחיתות היא לא בעיה – היא חובה משפחתית.
מינויים לא לפי כישרון – אלא לפי קשר.
חוק? רק אם הוא לא פוגע בכבוד השבט.
ואז מתפלאים למה דמוקרטיה לא עובדת.
למה מדינות מתפרקות.
למה כל שלטון הופך לדיקטטורה.
כי דמוקרטיה דורשת אזרחים.
והשבט מייצר נאמנים.
כשהשלישייה נפגשת – נולד הכאוס
עכשיו חברו את הכול:
דת שלא מאפשרת ביקורת.
גנטיקה שמקטינה גיוון.
ותרבות שבטית שמוחקת אחריות אישית.
קיבלתם מערכת סגורה.
אין רפורמה – כי האל מושלם.
אין תיקון – כי המשפחה קודמת.
אין אשמה – כי תמיד יש אויב חיצוני.
וזה הרגע שבו היהודי נכנס לתמונה.
לא כי הוא קשור.
אלא כי הוא שימושי.
לא גזע, לא דם – תרבות
חשוב להגיד את זה ברור, גם אם זה לא פופולרי:
זו לא בעיה של "גזע".
וזו לא בעיה של צבע עור.
זו בעיה של מערכת רעיונית, חברתית ותרבותית – שמסרבת להתעדכן.
יש ערבים משכילים.
יש מוסלמים נאורים.
יש יוצאים מן הכלל.
אבל יוצא מן הכלל הוא לא כלל.
אז מה הפתרון?
אין פתרון קסם.
יש רק תהליך ארוך, כואב, ומפחיד:
- הפרדת דת ממדינה
- חינוך לחשיבה ביקורתית
- שבירת טאבו על נישואי קרובים
- מעבר מנאמנות שבטית לאזרחות
וכל זה דורש דבר אחד שאין הרבה ממנו:
אומץ תרבותי.
ועד שזה יקרה?
הבעיה הערבית תמשיך להיות מוסברת כ"קולוניאליזם", "ציונות", או "מזימה עולמית".
כי להסתכל במראה – זה תמיד החלק הקשה.
ובמיוחד כשהמראה אומרת אמת.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
