הישראלי החדש – מה קרה לנו לעזאזל ?
איך מלחמת ה"תקומה" עיצבה מחדש זהות חברתית – ומה נשאר מהאדם הישן
פעם, לא מזמן, הישראלי היה יצור די פשוט.
הוא התלונן על יוקר המחיה, שנא פוליטיקאים באופן שוויוני, האמין ש"הכול חארטה", ובין מילואים למנגל עוד הצליח לשכנע את עצמו ש"יהיה בסדר".
ואז הגיעה מלחמת "התקומה".
לא כעוד סבב. לא כעוד כותרת אדומה.
אלא כסטירה מצלצלת לפנים, כזו שלא שואלים אחריה "מה שלומך" אלא "איפה היית כשזה קרה".
ומאז – משהו נשבר.
או אם נהיה כנים יותר: משהו התיישר.
הישראלי של לפני – והאשליה הנוחה
לפני המלחמה חיינו בתוך בועה מתוחכמת.
מדינה עם צבא חזק, הייטק פורח, אפליקציות לכל דבר, ודור שלם ששוכנע שההיסטוריה היא אפליקציה שאפשר לסגור.
הזהות הישראלית הפכה למשהו גמיש.
קצת אזרח עולם, קצת תל-אביבי, קצת "לא בקטע של דגלים", הרבה "זה מורכב".
לא היה צריך לדעת מי האויב.
לא היה צריך לבחור צד.
העיקר לא להיות "מיושן", "לאומני", או חלילה – בטוח בעצמו.
ואז הגיע הרגע שבו אי אפשר היה להמשיך לברוח
ב-7 באוקטובר לא קרסה רק גדר.
קרסה פנטזיה.
פתאום לא היה "נרטיב", היה טבח.
לא היה "קונפליקט", היה רצח.
לא היו "מורכבויות", היו אזרחים שחוטפים אותם מהבית בפיג'מה.
וברגע הזה – הזהות חזרה, בלי לבקש רשות.
הישראלי החדש – פחות מתנצל, יותר ער
הישראלי החדש לא נולד באולפנים.
הוא לא קרא תזה.
הוא לא חיפש אישור מהעולם.
הוא קם בבוקר ושאל שאלה פשוטה:
"מי איתי, ומי מולי".
וזה שינוי דרמטי.
פתאום מותר להגיד "אנחנו".
פתאום לא מתביישים במדים.
פתאום הדגל חזר להיות סמל – לא אביזר לפסטיבל.
לא מתוך אופוריה.
מתוך הבנה קרה: אם אתה לא יודע מי אתה – מישהו אחר יגדיר אותך. והוא לא יעשה את זה לטובתך.
החברה הישראלית: פחות צינית, יותר חשופה
הציניות לא נעלמה.
היא ישראלית מדי בשביל זה.
אבל היא השתנתה.
פחות "כולם אותו חרא", יותר "יש טובים ויש רעים".
פחות "עזוב, זה לא העסק שלי", יותר "זה כן העסק שלי – כי זה דופק גם לי בדלת".
אנשים חזרו לדבר על ערבות הדדית בלי להתנצל.
על גבורה בלי להכניס מרכאות.
על הקרבה בלי לצרף כוכבית.
לא כי נהיינו רומנטיקנים.
כי המציאות ביטלה את האופציה להיות אדישים.
דור המסכים פגש את דור השוחות
אחד המפגשים המעניינים ביותר היה בין הדור שגדל על אינסטגרם לדור שגילה מחדש את השוחות.
אותם צעירים שהואשמו שנים ב"ריקנות", "חוסר עומק" ו"בריחה מאחריות" – מצאו את עצמם עם נשק ביד, חברים שנופלים, וחיים שמקבלים משקל אמיתי.
ופתאום, בלי קורסי מנהיגות ובלי סדנאות העצמה, נולדה זהות חדשה:
פחות עסוקה בעצמה, יותר מחוברת למציאות.
פחות "איך אני נראה", יותר "מי עומד לידי".
גם השמאל, גם הימין – וגם ההתפכחות
המלחמה לא הפכה את כולם לימנים.
היא גם לא ביטלה מחלוקות.
אבל היא כן חשפה אמת לא נוחה:
יש גבול למשחקי זהות.
יש נקודה שבה המציאות דורשת הכרעה, לא פרשנות.
הרבה ישראלים גילו שהעמדות שלהם היו תלויות נוחות.
שהעקרונות החזיקו עד הרגע שבו המחיר הפך אישי.
וזה לא נאמר כביקורת מוסרית – אלא כעובדה אנושית.
הישראלי החדש לא מושלם – והוא יודע את זה
הוא עדיין כועס.
עדיין מתווכח.
עדיין לא סומך על המנהיגים שלו.
אבל הוא פחות תמים.
פחות שבוי באשליות.
ופחות מוכן שיסבירו לו שהוא הבעיה.
הוא מבין שחברה חיה לא נמדדת בכמה היא "נאורה", אלא בכמה היא מוכנה להילחם על הקיום שלה – פיזית, תרבותית, ותודעתית.
אז מה נשאר מהישראלי הישן?
נשאר ההומור.
נשאר החוצפה.
נשאר הכאוס היצירתי.
אבל נוספה שכבה חדשה:
מודעות.
הבנה שישראל היא לא פרויקט זמני.
שהזהות היא לא משחק תפקידים.
ושהחיים כאן דורשים בחירה – לא ניטרליות.
שורה תחתונה, בלי סיסמאות
הישראלי החדש לא ביקש להיוולד כך.
הוא נדחף לשם.
המלחמה לא הפכה אותנו לטובים יותר.
היא הפכה אותנו ליותר אמיתיים.
ובמקום שבו כבר אי אפשר לברוח מהשאלה "מי אתה" –
התשובה, לטוב ולרע, חזרה להיות ישראלית.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
