זוהראן ממדאני והמירוץ לראשות ניו יורק: כשהפרוגרסיביות פוגשת את הפיצה 🍕
איך העיר שלא ישנה עלולה להתעורר עם ראש עיר שמתנצל בפני טליבאן על ג’נטריפיקציה מוסרית
ברוכים הבאים לניו יורק 2025 – עיר של חלומות, סירנות, ותקינות פוליטית
ניו יורק תמיד ידעה לשלב בין קיצוניות לגאונות: עיר שיכולה להוליד את פרנק סינטרה ואת אוקסיו-קורטז באותה נשימה. אבל השנה, האימפריה באמת חוזרת – רק הפוך.
כי מתברר שהמתמודד הרציני לראשות העיר הוא זוהראן ממדאני, בן למהגרים מוסלמים מאוגנדה, חבר הסנאט של מדינת ניו יורק, ואלוף העולם בשימוש במילים כמו “colonialism” ו־“equity” תוך כדי צילום סלפי עם פילטר צדק חברתי.
אם זה נשמע לכם כמו סאטירה – חכו רגע.
ממדאני – הגרסה העירונית של “הטירלול הפרוגרסיבי”
זוהראן הוא לא סתם עוד פוליטיקאי “מהשמאל החדש”. הוא המותג. הוא ה־Starbucks של אידיאולוגיות: כוס מלאה בסיסמאות רדיקליות, חצי כוס אשמה קולוניאלית, קצפת של שנאה עצמית מערבית, וזילוף של “הפגנה בעד פלסטין” על כל דבר, גם אם מדובר ביום הולדת לילדים.
הוא כבר הספיק לקרוא לישראל “מדינת אפרטהייד”, להאשים את המשטרה בגזענות מבנית, ולהציע שתקציב הביטחון העירוני יופנה ל”מיזמים קהילתיים לשחרור אנרגיה חיובית”.
תרגום לעברית: ביטול המשטרה והקמת יחידת ליטופים לשודדים.
ניו יורק החדשה: פחות “I ❤️ NY”, יותר “I Apologize for NY”
אם ממדאני ייבחר, ניו יורק תהפוך רשמית למוזיאון חי של “איך להרוס עיר מצליחה בשם צדק חברתי”.
הרי כבר עכשיו יש בעיר יותר אוהלים מאשר בדואים בדרום. אבל מבחינתו – זו לא בעיה, זו “הבעת סולידריות אורבנית”.
פשיעה? זו לא פשיעה, זה “כאב של קהילה מודרת”.
והמיסים? “כלי להחזרת משאבים שנשדדו על ידי ההון הלבן”.
הוא רוצה להפוך את וול סטריט למרכז צדק כלכלי – או בקיצור, לסגור את הבורסה ולהקים במקומה חוות הידרופוניקה של קייל.
אמריקה מתאהבת באוטו־דה־פה של עצמה
מה שקורה עם ממדאני הוא לא מקרה. זו תופעה. אמריקה מתמכרת לאנשים שמאשימים אותה על עצם קיומה.
אם פעם מנהיגות נמדדה באומץ, היום היא נמדדת ביכולת לומר “I’m sorry” במבט נוגה למצלמה.
זוהראן לא רוצה לשקם את ניו יורק – הוא רוצה לכפר עליה.
לכפר על כל רחוב, כל בניין, כל פסל של גבר לבן עם שפם.
במילים אחרות: אם רודי ג’וליאני הפך את ניו יורק לעיר נקייה מפשע, ממדאני יהפוך אותה לעיר נקייה מאשמה – וגם מתושבים.
זוהראן והחזון הפוסט־אמריקאי
החזון שלו ברור: ניו יורק לא כעיר של חופש, אלא כעיר של חשבון נפש נצחי.
אין אמריקאים – יש “קהילות”.
אין זהות משותפת – יש “נרטיבים מתנגשים”.
אין מוסיקה, תיאטרון, הומור – יש “פלטפורמות דיאלוג לא־היררכיות”.
הוא חולם על ניו יורק שבה המוזיאון היהודי יתחלק בשטח עם “בית החוויה הפלסטינית”, שבה פסל החירות יוחלף בפסל “האשמה הלבנה”, ושבה המילה “illegal” תיחשב לשנאת אדם חמורה יותר מגניבת טלפון.
ומה אנחנו, הישראלים, יכולים ללמוד מהמחזה הזה?
קודם כול – להודות לאל שעדיין לא הגענו לשם.
נכון, גם אצלנו יש מי שמתרגשים מלהיות “נאורים” ו“מוסריים” עד כדי כך שהם שוכחים שהם גם יהודים וישראלים. אבל לפחות כאן, כשמישהו מתחיל לדבר על פירוק המשטרה, תמיד יש דוד מהשכונה שצועק עליו “לך תפרק את החדר שלך קודם”.
הלקח פשוט: כשהשמאל הופך את המצפון למקצוע ואת האשמה לאידיאולוגיה – הערכים מתמוססים, והחברה נרקבת בשם “הכללה”.
ניו יורק, העיר שלא ישנה – כי היא מפחדת מהציוץ הבא
אם יש דבר אחד שעדיין מאחד את העיר, זו הפחדה.
היום זה הפחד ממדיניות מיסוי, מחר הפחד מביטול תרבות הפיצה כי “זה appropriation איטלקי”.
ובינתיים, זוהראן ממשיך לחייך, לדבר על “צדק חברתי”, ולהעלות עוד סרטון שבו הוא מסביר למה “ניקיון זה פריבילגיה קולוניאלית”.
סיכום: מה שקורה בניו יורק לא נשאר בניו יורק
כי אמריקה היא כמו נטפליקס – מה שמתחיל שם, מגיע אלינו תוך חצי עונה.
וזה בדיוק הזמן לזכור שהדרך לגיהנום מרוצפת בכוונות טובות ובפוסטים נרגשים על זכויות מדומיינות.
אם ניו יורק באמת תבחר בזוהראן ממדאני, זו תהיה הוכחה סופית שהעיר שעברה את ה־9/11, את טראמפ, ואת בלאטנר ב־Times Square – לא הצליחה לשרוד את הפרוגרסיביות.
אבל היי, לפחות יהיה להם עיר נקייה מאשמה.
(לא מאבק, לא מפשע, לא מהומלסים, לא מטירלול פרוגרסיבי, לא מאנטישמיות, לא ממהגרים מוסלמים … אבל מאשמה).
מיליארדרים נגד זוהראן ממדאני: הנה מה שצריך לדעת
"אעצור את נתניהו": המועמד האנטי-ציוני בדרך להפוך לראש העיר ניו יורק
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
