הביטוי "ידו בכל ויד כל בו" ממשיך להדהד בדיונים על ההיסטוריה של המזרח התיכון.
וזה אומר משהו מעניין על התנ"ך.
אולי המילה "התעוררות" לא מדויקת … כי זה לא שהתעוררנו ממשהו – נזכרנו.
נזכרנו מי אנחנו, איפה אנחנו חיים … ומה המחיר של לשכוח.
עד כמה תיפגע הפרטיות שלנו בשנים הקרובות עם התגברות הטרור העולמי והצורך במעקב אחרי אזרחים.
נניח שאתה יושב לך בעסקית בצהריים, כולך מוכן לרגע השיא – ואז המלצר שואל: "ומה תבחר – עם סלט או עם תוספת?"
זה הרגע שאתה מבין: המלחמה התחילה.
יש הרבה דברים חשובים בעולם: שלום עולמי, חינוך לערכים, מניות בטסלה. אבל יש רק דבר אחד באמת חיוני להישרדות המין האנושי – סבתא.
סבתא היא לא רק תואר משפחתי. היא מוסד. היא מערכת תמיכה. היא מונית שירות לרגשות. והיא האדם היחיד שיאמר לך שאתה מושלם — גם אם הרגע שפכת חצי סיר מרק על הכלב.
מי שחי כאן לומד דבר אחד חשוב: החיים לא מחכים לשקט, הם קורים תוך כדי.
והשאלה היא לא אם יהיה רגוע … השאלה היא איך אתה חי כשהכול רועש.
יציאת מצרים לא הייתה סוף, היא הייתה התחלה.
והעם היהודי, כמו תמיד, עדיין באמצע הדרך – עם הרבה הצלחות, עם לא מעט טעויות.
ועם יכולת מדהימה להמשיך הלאה, גם כשאין מפה.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
הגיע הזמן להכיר בזה: עישון פסיבי הוא אחד התחביבים הלא-רצוניים הנפוצים ביותר בעולם.
אנחנו לא בחרנו בזה, אנחנו לא נהנים מזה, אבל איכשהו כולנו משתתפים.
פעם, כשאמרו "שיח תרבותי", התכוונו למשהו כמו: שני אנשים חכמים ומנומסים, מדברים בנימוס על נושאים שהם לא מסכימים עליהם, ויוצאים מזה אולי אפילו חברים. היום? אם אתה אומר משהו שלא תואם את ההנחיות של ועדת הקונצנזוס הלאומית – תתכונן לביטול, חרם, פיטורים, או לכל הפחות שיימינג ציבורי בטוויטר עם האשטג #נאציזם_שנאה_ותפיסות_מיושנות.
