יציאת מצרים לא הייתה סוף, היא הייתה התחלה.
והעם היהודי, כמו תמיד, עדיין באמצע הדרך – עם הרבה הצלחות, עם לא מעט טעויות.
ועם יכולת מדהימה להמשיך הלאה, גם כשאין מפה.
אז האם התרבות האירופית חולה סופני? כנראה שלא.
אבל היא בהחלט נראית לפעמים כמו אדם שמגיע לרופא עם רשימה ארוכה של תסמינים: בלבול זהות, עייפות פוליטית, והרבה יותר מדי אידיאולוגיה על קיבה ריקה.
הגיע הזמן להכיר בזה: עישון פסיבי הוא אחד התחביבים הלא-רצוניים הנפוצים ביותר בעולם.
אנחנו לא בחרנו בזה, אנחנו לא נהנים מזה, אבל איכשהו כולנו משתתפים.
פעם, כשאמרו "שיח תרבותי", התכוונו למשהו כמו: שני אנשים חכמים ומנומסים, מדברים בנימוס על נושאים שהם לא מסכימים עליהם, ויוצאים מזה אולי אפילו חברים. היום? אם אתה אומר משהו שלא תואם את ההנחיות של ועדת הקונצנזוס הלאומית – תתכונן לביטול, חרם, פיטורים, או לכל הפחות שיימינג ציבורי בטוויטר עם האשטג #נאציזם_שנאה_ותפיסות_מיושנות.
בזמן שהמערב עסוק בלהסביר למה ישראל “בעיה”, המדינות הקטנות כבר הבינו:
ישראל היא לא הבעיה, היא התזכורת.
פלשתין "חופשית" לא תגיע, אנחנו כאן מהירדן ועד הים – עם אחד, מדינה אחת, צבא אחד.
הם יצעקו ברחוב, אנחנו נמשיך לחיות כאן.
ילדים צריכים לדעת מי הם, מה עברו אבותיהם – לא בשביל להתנשא אלא בשביל להרגיש שייכות.
חדשות 24/7 לא נוצרו כי יש יותר מידע … הן נוצרו כי יש יותר זמן למלא.
והפתרון?
רעש . . . הרבה רעש.
בעולם של 2026, זה לא מי שצודק מנצח –
זה מי שפועל בזמן שהשאר עדיין כותבים נייר עמדה.
איך הפכה האקדמיה ממקדש לחיפוש האמת – לסופרמרקט של דעות “מאושרות על ידי המערכת”
