איך הפכה האקדמיה ממקדש לחיפוש האמת – לסופרמרקט של דעות “מאושרות על ידי המערכת”
איך העולם התהפך ומה שפעם נחשב ל"זרם המרכזי" הפך פתאום למרד נועז
פייסבוק היא לא חבר. היא לא פלטפורמה ניטרלית. היא גוף פוליטי. היא מעצמה. היא התאגיד החדש שאומר לנו מה לחשוב, מה לומר, ומה לא להגיד. וכל זה, כשאנחנו מנדבים לה מידע, רגשות, תמונות, ואפילו זכרונות.
פעם עיתונאים היו רודפים את הסיפור , היום הם מכתיבים אותו מראש.
הם לא שואלים מה קרה, הם שואלים: "איך זה משרת את המסר שלי?"
הבעיה של אירופה היא לא השריעה, הבעיה היא שהיא כבר לא בטוחה מה היא רוצה להיות –
וכשזה קורה, מישהו אחר ממלא את הוואקום.
אם לסכם את זה בפשטות: טילים זה חומרה, משטר זה תוכנה
ובמזרח התיכון, תוכנה נוטה לקרוס הרבה לפני שהחומרה נגמרת.
שבת בבוקר, השמש זורחת, הילדים צורחים, הכלב בורח, והשכנה מחליטה לפתוח קריוקי של עופר לוי ב-7:48 בדיוק. ובין כל ההמולה הזאת, יש רגע של חסד: אתה פותח את דלת המקרר ויודע – מחכה שם בורקס פטריות.
הפתרון לכל צרות האנושות, האקזיט של הפחמימות, הפסקת האש של הטעם – אולי אפילו הפתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אם רק ניתן לו הזדמנות.
עולם ההכללות – המקום שבו המוח חוסך אנרגיה, ההיגיון יוצא להפסקת סיגריה, והמציאות נדרשת להתאים את עצמה למשפט אחד קצר, חד, ולא נכון.
זו לא תקשורת חופשית, זו תקשורת חופשית מעצמה
אם יש דבר אחד שאפשר לומר על העם היושב בציון, זה זה: הוא אולי לא ביקש את המציאות הזו.
אבל הוא בהחלט למד לחיות איתה … ואם כבר לחיות איתה – אז לפחות עם קצת הומור.
