כמה סמלית תהיה תקיפה אמריקאית – ישראלית באיראן דווקא בפורים
אם יש משהו שההיסטוריה אוהבת יותר ממלחמות – זה אירוניה.
ואם יש תאריך אחד בלוח השנה היהודי שמתחנן לאירוניה היסטורית עסיסית במיוחד – זה פורים.
תקיפה אמריקאית-ישראלית באיראן בפורים לא תהיה רק אירוע צבאי.
היא תהיה מיצג תרבותי. שיעור בתנ"ך עם טילי שיוט. מגילת אסתר עם GPS.
אירוע שבו המציאות עושה לנו קריצה ואומרת: חברים, גם אני אוהבת סמליות.
פורים: החג שבו פרס העתיקה חוטפת את הבומרנג
אי אפשר להמציא תזמון יותר מושלם.
הסיפור היהודי הקלאסי על ניסיון השמדה שמתרחש בפרס העתיקה,
והנה – אלפיים וחמש מאות שנה אחר כך – אותה פרס, רק עם זקן ארוך יותר, פחות חוש הומור, והרבה יותר אורניום.
איראן המודרנית אוהבת להציג את עצמה כמעצמה אסלאמית מתוחכמת.
אבל עמוק בפנים, היא עדיין משחקת את אותו תפקיד:
אימפריה משוכנעת שהיא מבינה הכול, מוקפת חנפנים, ומנוהלת על ידי מנהיגים שמאמינים שהמציאות חייבת לציית לאידאולוגיה.
פורים מזכיר לנו איך זה נגמר בפעם הקודמת.
"ונהפוך הוא": לא רק סיסמה חמודה
פורים הוא החג שבו הכול מתהפך.
החלש שורד.
המאוים מתגבר.
והרודן מגלה שהעולם לא עובד לפי צווי חירום ומצעדי שנאה.
תקיפה בפורים תצעק לעולם מסר אחד ברור:
הפעם – אתם לא כותבים את הסוף.
במשך עשורים איראן בנתה את עצמה כמאיימת הנצחית.
הטילים, המיליציות, ההצהרות, הסרטונים, הדגלים.
פורים, לעומת זאת, הוא החג שבו מאיימים הופכים לבדיחה היסטורית.
לא במקרה. לא בטעות. בדיוק.
תחפושות, מסכות, ומשטר אחד שלא יודע להוריד אותן
פורים הוא חג של מסכות.
ואין משטר שמכור למסכות כמו המשטר האיראני.
דיקטטורה שמתחפשת לרפובליקה.
משמרות מהפכה שמתחפשים לצבא עממי.
מנהיג עליון שמתחפש לאיש רוח.
והמון אזרחים שמתחפשים למאמינים כדי לשרוד את היום.
תקיפה בפורים תחשוף את מה שכל איראני כבר יודע:
מאחורי המסכה – אין עוצמה. יש פחד.
אלכוהול מול אידאולוגיה: קרב לא הוגן
פורים הוא גם החג שבו מותר לאבד שליטה.
איראן, לעומת זאת, היא משטר שבנוי כולו על שליטה:
בנשים, בגברים, במחשבות, באינטרנט, בחיים.
המסר הסמלי ברור:
תרבות שמסוגלת לצחוק על עצמה, להשתכר יום אחד בשנה ולהמשיך הלאה –
חזקה יותר מתרבות שחיה בפחד תמידי מהעם שלה.
אמריקה, ישראל והקטע התנ"כי שלא נכתב
יש משהו כמעט תנ"כי בחיבור הזה.
לא קואליציה צבאית – אלא נרטיב.
אמריקה בתפקיד האימפריה שמעייפה להגן על עצמה מפני משוגעים עם אידאולוגיה.
ישראל בתפקיד העם הקטן שמכיר את הסיפור הזה יותר מדי טוב.
ואיראן בתפקיד המן – משוכנעת שהכוח שלה מובן מאליו, עד שהוא לא.
פורים הוא החג שבו אין נס גלוי.
אין ים שנבקע.
יש החלטות, תזמון, ואומץ לפעול בזמן.
וזו אולי הסמליות הכי חדה.
ומה יגיד העולם?
העולם, כהרגלו, יזדעזע.
יביע "דאגה עמוקה".
יקרא ל"איפוק".
וישאל למה דווקא עכשיו.
והתשובה תהיה פשוטה מדי בשבילם:
כי יש רגעים שבהם ההיסטוריה מבקשת סגירת מעגל.
לסיכום, בלי יותר מדי רעשנים
תקיפה אמריקאית-ישראלית באיראן בפורים לא תהיה נקמה.
היא תהיה אמירה.
אמירה על זיכרון היסטורי.
על תרבות מול ברבריות.
על זה שלא כל סיפור נגמר כמו שהרודן כתב לעצמו.
ופורים, החג שבו הכול מתהפך,
הוא אולי הרגע הכי מתאים להזכיר לאימפריות שיכורות מעצמן:
גם אתם – בסוף – רק תחפושת.
וההיסטוריה?
היא כבר ראתה את הסרט הזה.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
