אי שם בפריז, על גדות הסן, עומדת פסל החירות – כן, העותק הקטן שהצרפתים שמרו לעצמם לפני ששלחו את הגרסה האמריקאית לניו יורק. היא עומדת שם, מביטה על מה שהיה פעם ערש הנאורות, ערש הרומנטיקה, ערש הגבינה והיין… ועכשיו גם ערש הכניעה.
כן, גבירותיי ורבותיי – צרפת, המדינה שהמציאה את המשפט "חירות, שוויון, אחווה", הפכה בעשור האחרון למעבדה של ניסוי חברתי בשם “איך להרוס ציוויליזציה תוך כדי שתיית אספרסו קטן.”

מפריז עד ממרסיי – רפובליקת השריעה הצרפתית

אם פעם היה אפשר לזהות פריזאי לפי הבֶּרֶט שלו, הסיגריה הדקה והיחס המתנשא לכל מה שמריח מאנגלי, היום קל לזהות אותו לפי המשפט: “אני לא רוצה להעליב אף אחד.”
בינתיים, בפרברים, הדור השני והשלישי למהגרים כבר לא מסתפק במכוניות שרופות אחת לכמה לילות – הם רוצים ריבונות תרבותית, אוטונומיה, ואולי גם שריעה על הדרך.
פרבר אחד אחרי השני הופך ל"אזור ללא רפובליקה". משטרת צרפת כבר לא נכנסת לשם – כי למה לסכן את עצמך בשם הרפובליקה, אם אפשר לכתוב דו"ח על גזים מזהמים של חנויות גבינות?

איך איבדה המהפכה את הראש שוב

פעם, בצרפת, חתכו ראשים בשביל חירות, שוויון ואחווה.
היום, חותכים ראשים בשם "כבוד הנביא".
זה לא סתם פרדוקס היסטורי – זו טרגדיה מערבית עם תסריט של דיסני ואלימות של דאע"ש.

פריז: מהעיר של האורות לעיר של הנרות

במאה ה־18, צרפת המציאה את רעיון ההומניזם. במאה ה־21 – היא שכחה אותו על מדרכה ליד חנות כשרית בלה־האל.
רחובות שהיו פעם סמל לאהבה, לשמפניה ולשאנל, הפכו למסלול מכשולים בין תפילות רחוב, תחנות משטרה שרופות, ושלטים בערבית שאפילו דה־גול לא היה מצליח לפענח.

במקום ריח קרואסונים, יש ריח של פחד.
במקום רומנטיקה על הסיין – יש דגלי פלסטין על גשרים.
והעיר שהמציאה את המושג joie de vivre (שמחת החיים), נראית כאילו מישהו שכח לכבות בה את האור.

-- פרסומת --

איך זה קרה להם?

הצרפתים רצו להיות “נאורים”.
אז הם פתחו את הגבולות, ביטלו את הזהות הלאומית, החליפו את מרי־אנטואנט בגרין־פיס, את דגל הטריקולור בדגל הגאווה, ואת האמונה באלוהים באמונה באקולוגיה.
הם קיבלו על כך פרס: דור חדש של אזרחים שמאמינים מאוד באלוהים — אבל לא בזה שהצרפתים התכוונו אליו.

רפובליקה חילונית?
היום זו רפובליקה של כפכפי גומי, שבה בית ספר שמסרב לאפשר חיג'אב הוא “איסלמופובי”, ומורה שמלמד על חופש הביטוי עלול למצוא את עצמו בלי ביטוי בכלל — או ראש.

מאקרון – נפוליאון בלי חרב, רק עם אפליקציה

עמנואל מאקרון, האיש עם החיוך של שחקן קולג' וביטחון עצמי של תלמיד בכיתה ד’ שמונה לנשיא הכיתה, עדיין מנסה להבין איך הוא הפך מנשיא של “צרפת הגדולה” למנהל משק בית אירופי שמנסה להרגיע 60 מיליון אזרחים עצבניים ו-6 מיליון שלא בטוחים בכלל שהם אזרחים.
הוא מדבר על “אחדות לאומית” בזמן שבכל רחוב שני בפריז אתה רואה יותר חיג'אבים מבאגטים.
ואם לשפוט לפי התגובות האחרונות שלו – נראה שגם הוא התחיל לחשוב שאולי נפוליאון לא היה כזה רשע כשהשתמש בתותחים נגד מרידות.

אדון מאקרון, האיש שנראה כאילו נולד בתוך מראה, ניסה לשחק אותה חזק מול האיסלאם הקיצוני.
אבל בין נאום תקיף אחד לפוטו־אופ עם ג'סטין טרודו, הוא הבין שהאסלאם בצרפת הוא לא בעיה – הוא מערכת שלמה.
כשבערים כמו מרסיי או סן־דני כבר לא שומעים צרפתית, זו לא “מגוון תרבותי” – זו החלפה שקטה של ציביליזציה.

מהפכה 2.0 – הפעם הראש מתגלגל מהצד הלא נכון

הצרפתים, עם כל הגאווה הלאומית, שוב הצליחו לאבד את הראש. הפעם לא במובן המטפורי – אלא פשוט ויתור מרצון על זהותם.
אם פעם עריפת ראשים סימלה את המרד נגד מלכים, היום היא מסמלת כניעה לאידיאולוגיה שמוחקת את מה שהמהפכה יצרה.
במקום “להתנגד לרודנות”, הצרפתים נאבקים כדי לא להעליב את הרודנות החדשה.
הם לא שורפים את הבסטיליה – הם שורפים את עצמם בהכחשה.

מלחמת תרבות? הצרפתים קראו לזה “קולוניאליזם תרבותי הפוך”

בבתי הספר בצרפת כבר לא לומדים את וולטר, אלא את “חשיבות הסובלנות הבין-תרבותית”.
במוזיאונים כבר לא מתגאים במורשת הצרפתית, אלא מתנצלים עליה.
והכי חשוב – אי אפשר יותר לצלם פרסומת עם גבינה צרפתית בלי להוסיף תרגום לערבית.
זה לא שצרפת נכנעה. היא פשוט החליטה שהכניעה היא חלק מהתרבות החדשה שלה – סוג של יין קברנה סוביניון עם ניחוח של אשמה קולוניאלית.

תרבות הביטול? תכירו את תרבות הכניעה

צרפת תמיד הייתה אלופת העולם בתרבות – לובר, מונה, רודן, סימון דה־בובואר.
אבל עכשיו היא מייצאת בעיקר “תרבות כניעה”:

• אוניברסיטאות שמשתיקות ביקורת על האיסלאם.
• תקשורת שמאשימה את ישראל בכל פיגוע.
• ממשלה שמעדיפה להתעלם מהעובדה שיש בפריז אזורים שבהם אפילו שוטר לא נכנס בלי חיזוק מהצבא.

אירופה מביטה, ומגרדת את הפדיחה

גרמניה כבר בלחץ, הולנד על הקצה, בלגיה נשלטת בפועל ע"י ועדי מסגדים – אבל צרפת? צרפת הייתה אמורה להיות החומה האחרונה.
ובכן, גם את זה הם הצליחו להרוס עם נייר עמדה, סמינר אוניברסיטאי ומכתב התנצלות לארגון לשיתוף תרבותי אסלאמי בינלאומי.

ישראל מביטה מהצד – ושותה אספרסו כפול

מהצד שלנו, קל לחייך בעצב. הרי זו אותה צרפת שהטיפה לישראל מוסר על “כיבוש” ו“זכויות אדם”.
היום, כשהיא מגלה מה קורה כשאתה פותח את השערים בלי גבולות, אולי היא מתחילה להבין ש"איש שלום" זה לא מקצוע אמיתי, ושהחופש לא תמיד שורד את השוויון.

והיהודי הצרפתי?

הוא כבר הבין את המסר.
בין סופרמרקטים מותקפים לבתי כנסת מושתקים, עשרות אלפי יהודים עזבו את צרפת בעשור האחרון.
צרפת איבדה את מוחניה, את נשמתה, ועכשיו גם את היהודים שלה – אלה שהביאו לה תרבות, מוסר ואלגנטיות אמיתית.

המהפכה החדשה

הפעם, מי שצריך לאבד את הראש הוא לא האצולה – אלא העיוורון.
כי אם צרפת תמשיך להתכחש למציאות בשם "פלורליזם", היא תגלה שהמהפכה שלה נגמרה לא בחופש – אלא בחיג'אב.
והגיליוטינה היחידה שעוד נשארה – היא זו שמחכה לזהות הלאומית שלה.

לסיכום: המהפכה חזרה – אבל הפעם בלי ערכים

צרפת של 2025 היא לא מדינה שנכבשה. היא מדינה שהתפרקה מבפנים.
מהפכה בלי חזון, דמוקרטיה בלי עמוד שדרה, תרבות בלי גאווה – זו הנוסחה להפסד הגדול הבא של המערב.
ומי שחשב שהמהפכה הצרפתית שינתה את העולם – חכו שתראו מה תעשה המהפכה האסלאמית בפריז.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --