יש מדינות שנבנו על גאווה לאומית. יש מדינות שנבנו על חירות.
ויש את גרמניה – שנבנתה מחדש על רגשות אשמה.
כל כך הרבה רגשות אשמה, עד שלפעמים נדמה שהדגל הגרמני הוא לא שחור-אדום-צהוב, אלא פשוט שלושה גוונים שונים של “סליחה”.

גרמניה החדשה: מדינה בטיפול פסיכולוגי מתמשך

מאז 1945, גרמניה נמצאת בטיפול קבוצתי שנמשך כבר 80 שנה.
כל פעם שהיא מתחילה להרגיש קצת טוב עם עצמה – היא מזכירה לעצמה את מלחמת העולם השנייה.
והיום, כשהיא רואה מהגרים מוסלמים באים בהמוניהם, היא מרגישה – איך נאמר – מחויבת מוסרית.
אחרי הכול, אם פעם שרפת יהודים, אז עכשיו אתה חייב לפצות את האנושות כולה, נכון?
אז הנה הפיצוי: מדינה שלמה שמרימה את ידיה ואומרת “ברוכים הבאים” לכל מי שמבטיח לא להעליב אותה בתקשורת.

הקנצלרית לשעבר והקנצלרים הנצחיים

אנגלה מרקל אולי ירדה מהבמה, אבל רוח ה"wir schaffen das" (“נצליח בזה”) שלה עדיין מרחפת מעל ברלין – כמו ריח של נקניק טבעוני במסעדה מוסלמית.
הגרמנים באמת ניסו “להצליח בזה”:
הם פתחו את הגבולות, חילקו קצבאות, הקימו מחלקות “להכלה תרבותית” וחשבו שהכול יסתדר.
רק מה? מסתבר שהשילוב בין תרבות מערבית סופר-מתנצלת לבין אידיאולוגיה אסלאמית שלא מכירה בהתנצלות – לא עובד.
זה כמו לנסות לשים יחד סאונה גרמנית עם מסגד: האחד מתפשט, השני נעלב.

הערים משתנות – וגם השפה

ברלין כבר לא דוברת גרמנית צלולה, אלא גרמנית-ערבית-אנגלית.
בלילה, כשאתה הולך ברחוב, אתה מריח קבב יותר מברטוורסט, ואת השלטים בגרמנית החליפו שלטי "אללהואכבר".
אבל הבעיה היא לא רק מי גר שם – אלא מי כבר לא.
הגרמנים עצמם נעלמים. לאט, בשקט, כמו צללית מתביישת. הילודה צונחת, האמונה הלאומית נעלמה, והממשלה עסוקה בעיקר בהפצת חוברות “איך לא לפגוע באמונות זרות”.

אשמה זה לא מדיניות חוץ

הגרמנים של פעם בנו רכבות מדויקות להפליא.
הגרמנים של היום בונים מערכת חינוך שמלמדת ילדים שהם נולדו פגומים מוסרית, ושהפתרון היחיד הוא להיות נחמדים עד כדי התאבדות.
אם פעם האשמה שימשה כבלם, היום היא הפכה למנוע.
הגרמנים מנהלים את המדינה שלהם כמו קבוצת תרפיה: כל החלטה חייבת לכלול לפחות שלושה דיונים על "אחריות היסטורית".

-- פרסומת --

ומה עם ישראל?

כמובן, ישראל תמיד תישאר התזכורת האולטימטיבית.
הגרמנים יגידו שהם “תומכים בישראל בזכות קיומה”, ואז יממנו כמה עמותות אנטי-ישראליות בשם "חופש הביטוי".
זה כמו לשלוח זר פרחים לניצול שואה – אבל על חשבון המשרד לשיתוף פעולה עם עזה.

האירוניה המושלמת

הגרמנים, שבילו עשורים בלנסות להוכיח שהם לא נאצים, הפכו לקהל המעודד ביותר של אנטישמיות מודרנית במסווה של “ביקורת מוסרית”.
הם כל כך עסוקים בלהתנצל על חטאי הסבים, שהם לא שמים לב שהם חוזרים עליהם – הפעם עם מטרה אחרת.
הפעם זה לא היהודים – זו כל התרבות המערבית.

גרמניה 2025 – לא מלחמה, אלא התאבדות תרבותית מבוקרת

המדינה שבה פעם הומצאה הפילוסופיה, המוזיקה הקלאסית, ההנדסה המדויקת והפולקסווגן – הפכה למדינה שבה האוטובוסים מאחרים בגלל תפילות יום שישי, והמוזיאונים מציגים תערוכות על “הצורך לבקש סליחה לנצח”.
אירופה רואה, מהנהנת, ומפחדת לשאול: מי הבא בתור?

לסיכום – גרמניה חזרה ללמד את העולם מוסר, הפעם בדרך של חורבן עצמי

אם במאה ה-20 גרמניה ניסתה לכפות את עליונותה באמצעות כוח,
במאה ה-21 היא מנסה לכפות את חולשתה באמצעות מוסר.
ובינתיים, העולם האסלאמי רק מחייך: לא צריך מלחמה, לא צריך פצצות – רק לתת לגרמנים עוד קצת זמן להרגיש אשמים.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --