למה השמאל הישראלי והתקשורת מפחדים מהמציאות יותר מכל אויב חיצוני

יש לא מעט אויבים לישראל: איראן, חמאס, חיזבאללה, BDS, ופקידי או"ם עם מבט חמוץ.
אבל אם תשאלו את השמאל הישראלי ואת התקשורת המרכזית מה באמת גורם להם אי־נוחות קיומית – התשובה הרבה פחות דרמטית:

מראה. וארכיון.

לא טנקים, לא טילים, לא מתנחלים.
רק שני כלים פשוטים: האחד מראה את ההווה, והשני זוכר את העבר.
ושניהם, יחד ולחוד, שוברים נרטיבים.

המראה – המקום שבו האידיאולוגיה פוגשת תוצאות

המראה היא המקום שבו אידיאולוגיות נמדדות לא לפי כוונות, אלא לפי תוצאות.
וזו בדיוק הבעיה.

השמאל הישראלי אוהב רעיונות.

הוא פחות אוהב את מה שקרה כשהם יושמו.

• אוסלו? רעיון יפה.
  התוצאה: גל טרור, אלפי נרצחים, והקמת ישות עוינת חמושה בלב הארץ.
• נסיגה מלבנון? מוסרית, נאורה.
  התוצאה: חיזבאללה על הגבול עם 150 אלף רקטות.
• גירוש גוש קטיף? אמיץ, הומני.
  התוצאה: חמאס, טילים על תל אביב, ומלחמות חוזרות.

המראה לא מתרשמת מ”זה לא היה אמור לקרות ככה”.
היא מראה את מה שקרה.

וכאן נוצר הפער:
השמאל דורש להישפט לפי כוונות – הימין נשפט לפי תוצאות.
המראה, משום מה, מתעקשת על תוצאות.

הארכיון – זיכרון מסוכן בעולם של נרטיבים מתחלפים

אם המראה היא בעיה – הארכיון הוא איום קיומי.

הארכיון זוכר:

• מי אמר שחמאס הוא “נכס”
• מי טען שערפאת הוא “פרטנר”
• מי הזהיר שהימין “מסית לרצח”
  ואז התעלם מהסתה שיטתית נגד מתנחלים, חיילים ודתיים
• מי הבטיח ש”אין פרטנר? נמצא פרטנר”

והארכיון עושה דבר אחד בלתי נסלח:
הוא לא מתעדכן לפי רוח הזמן.

מאמרי עבר, ציטוטים, הקלטות, נאומים – כולם שם.
בלי הקשר חדש. בלי פרשנות מתקנת. בלי “זה נאמר בתקופה אחרת”.

ולכן הארכיון חייב להיות:

• מושתק
• מטושטש
• מוצג כ”לא רלוונטי”
• או פשוט מתויג כ”ימני”, כלומר: פסול.

למה תקשורת ושמאל שונאים ארכיון?

• כי הוא מלא בהיסטוריה שלהם עצמם – לא החלקים המוצלחים, אלא האמתיים.
• כי כל ראיה מחזירה אותם לביצועי העבר – ומה עושים כשאתה מתבקש להסביר החלטה מ־2011?
• כי ארכיון לא ניתן לעריכה רגשית – הוא לא מאפשר “גרסה אלטרנטיבית”.

“נו טוב,” תאמר, “ככה זה גם במדיה החברתית – יש פיד.”
לא, חבר. הפיד הוא כמו דייט בהכרויות: אפשר לנסות להיראות טוב. הארכיון הוא כמו בטן־גב מול המראה – אתה חייב להתמודד עם עצמך.

התקשורת – שומרת הסף של השכחה

התקשורת הישראלית אינה רק גוף מדווח.
היא מנגנון תיווך תודעתי.

תפקידה אינו רק להראות מציאות – אלא להחליט:

• מה נחשב אירוע
• מה יישכח
• ומה “מסוכן לדמוקרטיה” אם מזכירים אותו

לכן:

• אמירה ימנית משנת 1998 – רלוונטית לנצח
• אמירה שמאלנית משנת 2010 – “יצאה מהקשרה”

הארכיון, אם יונגש באמת, מפרק את מנגנון הבחירה הזה.
ולכן הוא האויב.

למה השמאל לא מפחד מהימין – אלא מהשוואה

השמאל לא מפחד מהימין.
הוא מפחד מהשוואה הוגנת בין תחזיות למציאות.

כי כשהשוואה כזו נעשית:

• הימין טעה – אבל תיקן
• השמאל טעה – והתעקש

וזו נקודה קריטית:
הימין מוכן להודות בטעות.
השמאל מוכן רק להאשים את המציאות.

המציאות, מצידה, לא מתנצלת.

דמוקרטיה בלי זיכרון היא מניפולציה

בלי ארכיון – אין אחריות.
בלי מראה – אין ביקורת עצמית.

דמוקרטיה שבה מותר להחליף עמדות בלי לשלם מחיר,
ולקבל מיקרופון בלי לתת דין וחשבון,
אינה דמוקרטיה – היא ניהול תודעה.

והתקשורת, כשהיא מגינה על נרטיב במקום על אמת,
מפסיקה להיות כלב שמירה – והופכת להיות יחצ”ן עם תעודת עיתונאי.

המציאות לא זזה שמאלה

המראה לא מתרגשת מהפגנות.
הארכיון לא מתרשם ממאמרי דעה.
והמציאות לא משנה כיוון בגלל סיסמאות.

הבעיה של השמאל הישראלי והתקשורת איננה הימין.
היא העובדה שיותר ויותר אנשים:

• זוכרים
• משווים
• ומסתכלים במראה בלי פילטר

וזו, מבחינתם, הסכנה האמיתית.
ובסוף היום?
כשלא ניתן להכחיש את המראה ולא למחוק את הארכיון – עובדה אחת נותרת:
המציאות תמיד מנצחת.
בעיקר אם היא מופיעה מולך בלי פילטר, מוקלטת היטב באיכות HD.