מבט מפוכח על מהדורת החדשות כמחלקת שיווק של תודעה

זוכרים שפעם היו מוכרים לנו פרסומות בטלוויזיה בין התוכניות?
אוטו, דגם חדש. קפה, עם ארומה שאף אחד לא באמת מזהה. שמפו ש"נבדק מדעית", ומזון לכלבים עם שם יותר יוקרתי מהכינויים שאני נותן לאמא שלי.
והיום?
הפרסומות זה כבר לא רק בין התוכניות. זה בתוך התוכנית, וזה לא רק על מה לאכול או ללבוש – זה על מה לחשוב.

תפתחו חדשות – ואפילו בלי לשים לב, אתם בתוך שואו.
מופע תודעה.
סדרת דוקו-סבון, עם דמויות קבועות:
הרמטכ"ל הדואג, היועץ המשפטי המודאג, העיתונאית עם טון קול שנשמע כמו אחות בבית חולים ביום חמישי בצהריים,
והמסר החוזר:
"אל תדאגו – אנחנו כבר נחשוב בשבילכם."

חדשות? לא. זה קטלוג!

כן כן, קטלוג. אבל לא של איקאה – אלא של דעות.
הטלוויזיה לא שואלת אותך מה אתה חושב. היא שואלת – איך תבחר מבין שתי האופציות שאנחנו כבר סיננו לך מראש?

• אתה רוצה דמוקרטיה ליברלית או קריסה טוטאלית של המדינה?

• אתה בעד מערכת המשפט הקדושה או בעד האנרכיה עם להבות?

  -- פרסומת --

  

• אתה בצד של “הקונצנזוס” או שאתה "חושך ימי ביניים"?

זה כמו לשאול ילד: "אתה רוצה גלידה בטעם ברוקולי או לקרוא ספר בלי תמונות?"
אתה כבר לא בוחר – אתה רק מגיב בתוך תבנית שמכרו לך.

“הפרשנות שלנו היא עובדה, והעובדות שלכם הן פרשנות”

מה קורה כשימני מדליק חדשות בפריים טיים ?
בהתחלה הוא חושב בטעות שנכנס לנטפליקס.
יש דמויות טובות (בדרך כלל מהשמאל), דמויות רעות (בדרך כלל מהימין), ומעל כולם – מספר הסיפורים: המגיש.

ואם אתה חושב אחרת?
אז אתה לא "חושב" – אתה “מסית”, "מפיץ פייק", או גרוע מזה – “מעלה שאלות קשות בזמן הלא נכון”.

קונפליקט? רק אם הוא כתוב לפי התסריט

קחו למשל את המלחמה. או מבצע צבאי. או סתם הפסקת אש שמתחפשת ל"הסדרה הומניטרית".
הטלוויזיה לא מראה את זה כמאבק בין ציביליזציה לבין ברבריות.
היא מראה את זה כ"סבך מורכב", "מעגל דמים", "שני צדדים של אותו סיפור".

ברצינות?
אותם ילדים שאצלנו משחקים בפליימוביל ואצלם מתאמנים בפירוק קלאצ'ניקוב בגיל שש –
זה אותו סיפור?

הערכים החדשים: זכויות, רגישות, וג'נדר נייטרליות – כל עוד אתה בצד הנכון

נסו להרים גבה בחדשות כלפי מישהו מקבוצת "קדושה תקשורתית" – ופתאום תהפוך ל"איום על המרקם החברתי".

תתנגד לפשיעה בחברה הערבית? אתה "מכליל".
תדרוש שהמורים יתעסקו פחות בזהויות מגדריות ויותר בלימוד קרוא וכתוב? אתה "חשוך".
תשאל איפה הכסף של המיסים שלך? אתה "פופוליסט".
תזכיר שלצה"ל יש מטרה לנצח? אתה "בלתי רגיש" לרוח הלחימה של האויב.

כלומר, הטלוויזיה מוכרת לנו חבילה של ערכים – ארוזה יפה, עם סרט.
אבל רק מי שנכנס למועדון יכול לפתוח.

והימין? הוא תמיד העשן – לעולם לא האש

שמתם לב?
אם מישהו מהשמאל עושה משהו בעייתי – "קרה אירוע".
אם מישהו מהימין פוצה פה – "פרץ גל הסתה, הביא לקריסת הדמוקרטיה, ועורר דאגה עמוקה בבריסל".

ח"כ מהימין מדבר בנחרצות? הוא "צעקן קיצוני".
ח"כ מהשמאל צועק באולפן? הוא "מביע עמדה תקיפה".
ימני מתנגד להחלטת בג"ץ? הוא "מאיים על שלטון החוק".
שמאלני מתנגד לרוב בכנסת? הוא "מגן על הדמוקרטיה".

אז מה באמת מנסים למכור לנו היום בטלוויזיה?

לא סבון כביסה.
לא מכונת גילוח.
הם מוכרים תבנית.
עולם בו יש טובים ורעים, אבל התפקידים חולקו מראש.
מציאות שלא תוקפת אותך – רק אם אתה מהזן הנכון של אזרח.

והשיטה הכי טובה למכור?
פשוט לא לקרוא לזה מכירה.
לקרוא לזה “שידור ציבורי”, או “עיתונות אמיצה”.

המסקנה הימנית: תדליק, תצפה, אבל תזכור – המציאות לא באולפן

אם אתה מחפש אמת – תצא לשטח.
תשאל את החיילים, את החקלאים, את ההורים שמפחדים לשלוח את הילד עם דגל לגן.
הם לא באולפן, אבל הם יודעים בדיוק מה מוכרים לנו –
והם לא קונים את זה.

כי אם יש דבר אחד שהימין כבר למד,
זה שהמוצר הכי נמכר בטלוויזיה –
הוא הפחד לחשוב אחרת.