מה היה קורה אם בית המשפט בישראל היה פשוט… בית משפט?
מדינת ישראל, גרסת “החוק זה המלצה מנומסת”
תארו לעצמכם עולם מוזר, כמעט דמיוני
יום אחד אתה מתעורר, פותח חדשות — ואין פסיקה חדשה של בג"ץ שקובעת מה הממשלה צריכה באמת לעשות, מי רשאי להיות שר, ואיזה סוג קפה מותר למזוג בישיבות ממשלה.
אין עתירה על מדיניות ביטחונית, אין התערבות בהרכב הקואליציה, אין פסק דין שמפרש מחדש את משמעות המילה "חוק".
רק שופטים… ששופטים.
בלי הצהרות, בלי כתבות פרשנות, בלי מיתולוגיה סביב “שומרי הסף”.
נשמע כמו סיפור מדע בדיוני, נכון?
פעם היה בית משפט, לא בית מחוקקים במדים שחורים
במדינות נורמליות — כן, כאלה שממש קוראות את הספר חוקים לפני שהן קוראות את טורו של אהרן ברק — תפקידו של בית המשפט הוא פשוט: לפרש את החוק, לא לכתוב אותו מחדש.
אבל אצלנו, באירוניה ציונית מושלמת, בית המשפט כבר מזמן לא “שומר סף” — אלא “שומר הבית”, במובן של הבית שלו.
הוא מחליט מי כשיר להיות שר (רק לא מי שלא מוצא חן בעיני המערכת), הוא קובע אילו חוקים “סבירים” (רמז: אלה שלא נוגעים בו), והוא נזכר מדי פעם להזכיר לציבור מי באמת הבוס במדינה הדמוקרטית היחידה בעולם שבה לעם יש זכות הצבעה, כל עוד זה לא מפריע לפסק הדין.
“שלטון החוק”? תלוי מי כותב את החוק
אם אתה אזרח רגיל — החוק חל עליך באותיות קטנות.
אם אתה בג"ץ — החוק הוא הצעה לעיון.
והכי חשוב: סבירות.
העיקרון האלסטי שמחזיק את המדינה כמו מסטיק בין שיניים משפטיות.
כי בישראל, “בלתי סביר” זה לא מה שאתה חושב.
זה לא שאתה חונה על מעבר חצייה או גונב תרנגולת.
“בלתי סביר” זה שאתה שר עם דעות עצמאיות, שאתה מציע רפורמה, שאתה מאמין שהעם צריך לבחור — ולא “המערכת”.
מה היה קורה אם בית המשפט היה פשוט… שופט?
קודם כול, הכנסת הייתה חוזרת להיות הכנסת.
כן, הגוף ההוא שבחרנו כדי לחוקק חוקים — ולא כדי להמתין לאישור מהקריה המשפטית העליונה.
הממשלה הייתה יכולה למשול בלי להתייעץ עם יועצת משפטית בכל פעם שהיא רוצה להזיז פקיד.
והעם? אולי סוף סוף היה מבין שהוא באמת הריבון — לא רק בתיאוריה של שיעור אזרחות.
התקשורת הייתה מאבדת את סופרמן שלה
כי בואו נודה בזה — מערכת המשפט הפכה לגיבור העל של השמאל.
כל פעם שעם ישראל מעז לבחור “לא נכון”, בג"ץ קופץ עם הגלימה ומציל את הדמוקרטיה מעצמה.
הכנסת מצביעה? “פגיעה בשלטון החוק.”
השרים ממנים? “כפייה אנטי-ליברלית.”
היועמ"ש מתנגד? “אין החלטה.”
ובינתיים, הפרשנים בטלוויזיה מדברים על השופטים כמו על חבורת נביאים בהר סיני, רק עם מזגן ותקציב מדינה.
ומה היה קורה אם השופטים לא היו מנסים להציל אותנו מעצמנו?
אולי היינו מתבגרים.
אולי היינו מגלים שהעם הזה, עם כל הבלגן, יודע לקחת אחריות.
שדמוקרטיה זה לא רק מוסדות — זה גם אמון.
ואמון לא נבנה כשכל החלטה נחתכת מחדש באולם מצוחצח בירושלים.
אולי אז, סוף־סוף, האזרחים היו מפסיקים לפחד מהמילה “רפורמה”.
כי רפורמה, בניגוד למה שסיפרו לנו, לא אומרת “הרס המדינה” — אלא “שינוי שלא מאושר על ידי המועדון הנכון”.
חופש? כן. אבל גם אחריות
אם בית המשפט היה פשוט שופט, במקום לשלוט, אולי גם התקשורת הייתה נאלצת להכיר בעובדה שהיא לא סניף יחסי הציבור של מערכת המשפט.
אולי האקדמיה הייתה נזכרת שהמשפט הציבורי הוא לא דת, והשופטים הם לא כהנים גדולים עם חסינות אלוהית.
ואולי, רק אולי, גם הפוליטיקאים שלנו היו נזכרים שהם נבחרו לנהל מדינה — לא לשחק תפקיד משני בדרמה המשפטית של ערוץ 12.
אבל אל דאגה – זה לא יקרה בקרוב
כי במדינת ישראל, כמו במדינת ישראל, כל ניסיון להחזיר את הסמכויות לנבחרי הציבור הופך מיד ל“מהפכה אנטי-דמוקרטית”.
הרי דמוקרטיה אמיתית, לפי הגרסה המקומית, מתקיימת רק כששופטים בני 70 מחליטים בשביל 9 מיליון אזרחים מה מותר לחשוב, לחוקק ולבחור.
חלום על מדינה נורמלית
אם בית המשפט היה פשוט בית משפט, ישראל הייתה מדינה שבה החוק הוא לא נשק פוליטי, אלא מסגרת מוסכמת.
שבה בג"ץ שופט את העתירות — לא את הממשלה.
שבה יועצים משפטיים מייעצים, ולא מנהלים מדיניות.
אבל עד שזה יקרה, נמשיך לשחק במשחק האהוב על המערכת:
העם בוחר — בג"ץ מחליט.
ובינתיים, אפשר רק לחלום על היום שבו “בית המשפט העליון” יחזור להיות מה ששמו מרמז עליו — עליון בחוק, לא עליון על העם.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
