השקר כנורמה במדינות האיסלאם
לא תקלה, לא חריגה – אלא שיטת עבודה
יש שקרים קטנים.
יש שקרים לבנים.
ויש מדינות שבהן השקר הוא לא אמצעי – הוא המערכת עצמה.
ברבות ממדינות האיסלאם, השקר איננו תקלה מוסרית. הוא לא סטייה מהנורמה. הוא לא "בעיה תרבותית" שדורשת סדנת מודעות.
השקר הוא כלי שלטוני, אסטרטגיה חברתית, ויותר מכל – דרך הישרדות.
וכשמשקרים מספיק זמן, מספיק חזק, ומספיק בקול אחיד – זה כבר לא נתפס כשקר. זה פשוט "המציאות".
השקר לא נולד בפייסבוק – הוא נולד בארמון
במערב אוהבים להאשים את הרשתות החברתיות. פייק ניוז, דיסאינפורמציה, אלגוריתמים.
אבל במדינות איסלאמיות רבות, השקר לא זקוק לאינטרנט. הוא חי טוב מאוד גם בלי Wi-Fi.
שם השקר מגיע מלמעלה.
מהארמון. מהמסגד. מהטלוויזיה הממלכתית. מהספרים. מהילקוט.
וכשמלמדים אותך מגיל חמש שמציאות היא עניין גמיש – אתה לא גדל להיות אזרח. אתה גדל להיות ניצב.
המשוואה פשוטה:
- המשטר תמיד צודק
- האויב תמיד אשם
- אנחנו תמיד קורבנות
- ואם משהו לא מסתדר – זו קונספירציה
וזה עובד. שנים. דורות.
האמת? מסוכנת. השקר? מגן
במדינות דמוקרטיות, שקר הוא בעיה מוסרית.
במדינות איסלאמיות רבות – אמת היא בעיה ביטחונית.
אמת מערערת.
אמת שואלת שאלות.
אמת יוצרת השוואות.
אמת עלולה לגרום לאדם פשוט לשאול את השאלה האסורה מכולן:
"רגע… אולי הבעיה היא אנחנו?"
ולכן האמת חייבת להיות מוחלפת.
לא בעובדות אחרות – אלא בנרטיב.
נרטיב שבו:
- הכישלון הוא תמיד תוצאה של מזימה
- העוני הוא תוצאה של קולוניאליזם
- הדיקטטורה היא "יציבות"
- הדיכוי הוא "ערכים"
- והאלימות? הגנה עצמית, כמובן
השקר הדתי: כשאלוהים חותם על ההודעה לעיתונות
אחד היתרונות הגדולים של שקר במדינות איסלאמיות הוא שיש לו גב חזק במיוחד:
אלוהים.
כשהשלטון משקר – זה לא הוא.
כשהצבא משקר – זו חוכמה.
כשהטרור משקר – זו דאווה.
וכשהעובדות לא מסתדרות – סימן שהן מערביות מדי.
השקר עטוף בפסוקים, בדרשות, ובפרשנות יצירתית במיוחד של מושגים כמו "צדק", "שלום" ו"שהיד".
וכשאלוהים מגויס – אין ערעור.
אין ביקורת.
ואין צורך לבדוק עובדות.
מי צריך אמת כשיש אמונה?
פלסטינים, למשל – אליפות עולם
קחו את המקרה הפלסטיני – מעבדת שקר ברמה עולמית.
ילד זורק אבן – והוא "לוחם חופש".
מחבל דוקר אזרח – והוא "התנגדות עממית".
רקטות על אזרחים – "תגובה".
בתי חולים משמשים כמפקדות – "עלילת דם".
והשקר לא רק פנימי. הוא מיועד לייצוא.
לעולם מספרים סיפור אחד.
לעצמם מספרים סיפור אחר.
ולילדים – מספרים סיפור שלישי, עם הרבה דם, הרבה שנאה, ואפס אחריות.
התקשורת הממלכתית: חדשות או תיאטרון בובות?
בערוצים הרשמיים במדינות רבות בעולם האיסלאם, החדשות נראות כמו שילוב בין דרשה, פנטזיה וסטנד־אפ רע.
המראיין יודע את התשובה.
המרואיין יודע את השקר.
והצופה יודע שאין טעם לשאול שאלות.
אין תחקירים. אין חשיפות. אין "גורם בכיר".
יש רק אמת אחת – זו שאושרה לשידור.
והשיא?
כשכולם יודעים שזה שקר – אבל ממשיכים לשחק את המשחק.
כי מי שמפסיק לשקר – מתחיל להסתכן.
שקר כהיגיינה נפשית
בסביבה שבה המציאות קשה, אכזרית, ומייאשת – השקר הוא מנגנון הגנה.
הוא מאפשר:
- לא להודות בכישלון
- לא לקחת אחריות
- לא לשאול למה מדינות עשירות בנפט נראות כמו פרויקט שיקום
- ולא להתמודד עם העובדה שמשהו במערכת פשוט לא עובד
השקר מרדים.
האמת מעירה.
והתעוררות – זה הדבר האחרון שמשטרים כאלה רוצים.
אז למה זה מחזיק כל כך הרבה זמן?
כי זה משתלם.
לשליטים – כי זה שומר אותם בכיסא.
לאנשי הדת – כי זה שומר אותם רלוונטיים.
להמון – כי זה חוסך התמודדות.
וכשכולם מרוויחים מהשקר – רק האמת מפסידה.
השקר מול המערב: קרב אבוד מראש
כאן נכנסת הטרגדיה.
המערב מנסה "להבין".
"להכיל".
"להקשיב לנרטיב".
אבל הוא מפספס נקודה בסיסית:
זה לא פער תרבותי.
זה פער ביחס לאמת.
בעוד שבמערב האמת היא אידיאל (גם אם לא תמיד מושג),
בחלקים נרחבים מהעולם האיסלאמי האמת היא משתנה טקטי.
ואי אפשר לנהל דיאלוג אמיתי כשצד אחד מדבר עובדות – והצד השני מדבר סיפור.
ולסיום: שאלה לא נוחה
מה יקרה ביום שבו אנשים במדינות האיסלאם ידרשו אמת?
לא נרטיב. לא תירוץ. לא אויב חיצוני.
אמת.
זו שאלה מסוכנת.
ולכן, בינתיים, ממשיכים לשקר.
כי בעולם שבו השקר הוא נורמה –
האמת היא המהפכה האמיתית.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
