השנאה התהומית ברחוב המצרי לישראל
בין שלום רשמי, הסתה עממית, ופנטזיה לאומית שלא מתה
יש מדינות שלא אוהבות את ישראל.
ויש את מצרים.
על הנייר – שלום.
בשטח – שנאה עמוקה, רגשית, כמעט אינסטינקטיבית.
לא כעס נקודתי, לא ביקורת מדינית, אלא סלידה תרבותית מתמשכת, שמחלחלת מהמסגד, דרך ספר הלימוד, אל קבוצת הווטסאפ המשפחתית.
ובואו נבהיר דבר אחד כבר בהתחלה:
זו לא שנאה ל"ממשלה כזו או אחרת".
זו לא תגובה ל"כיבוש", "התנחלויות" או "מדיניות ימין".
הרחוב המצרי לא מתעניין בניואנסים.
ישראל, מבחינתו, היא רעיון שצריך להיעלם.
שלום קר – או: איך חותמים על הסכם בלי לספר לעם
מצרים חתמה על הסכם שלום עם ישראל ב-1979.
ההנהגה חתמה. הצבא חתם. האמריקאים מחאו כפיים.
העם? לא הוזמן.
מאז, מתקיים במצרים מצב נדיר:
שלום אסטרטגי מלמעלה, שנאה תהומית מלמטה.
אין יחסי תרבות. אין חילופי סטודנטים. אין סקרנות.
יש חרם. יש הסתה. יש טאבו מוחלט על נורמליזציה.
אינטלקטואל מצרי שיצטלם עם ישראלי – מחוק.
עיתונאי שיכתוב מילה טובה – בוגד.
אמן שיסכים להופיע מול קהל ישראלי – גמור מקצועית.
השלום הוא פרויקט של גנרלים.
השנאה – של הרחוב.
השנאה כהון פוליטי
במצרים, שנאה לישראל היא לא תקלה.
היא מוצר.
המשטר משתמש בה כמו וסת לחץ.
יש משבר כלכלי? תזכיר את ישראל.
יש אינפלציה? תזכיר את ישראל.
העם רעב? תן לו אויב.
ישראל היא האויב המושלם:
קרובה, יהודית, מצליחה, ולא יכולה להגיב בלי להיראות אשמה.
המסר פשוט:
אנחנו אולי כושלים, אבל לפחות אנחנו לא הם.
מערכת החינוך: איך מגדלים אויב מדורי דורות
ילד מצרי לא צריך לחפש שנאה.
היא מחכה לו בכיתה.
ספרי לימוד מציגים את ישראל כיישות קולוניאלית זרה, אלימה, שטנית.
ההיסטוריה משוכתבת.
המלחמות מוצגות כגבורה מצרית שנקטעה רק בגלל "בגידה בינלאומית".
השלום? כמעט לא קיים בנרטיב.
אין לימוד על יהדות.
אין הבחנה בין יהודי לישראלי.
אין סקרנות, רק חשד.
וכשילד גדל על סיפור שבו אתה הקורבן הנצחי, והאויב הוא רשע מוחלט –
אין באמת לאן להתקדם.
תקשורת: פייק ניוז עם תעודת כשרות לאומית
התקשורת המצרית אוהבת את ישראל כמו שעורב אוהב גבינה –
רק אם היא מורעלת.
כל מבצע צבאי – "טבח".
כל תגובה – "פשע מלחמה".
כל ישראלי – "מתנחל".
וכל יהודי – חשוד.
עובדות לא חשובות.
פרופורציות מיותרות.
העיקר הרגש.
ישראל לא מוצגת כמדינה עם אזרחים, דעות, מחלוקות.
היא מוצגת כישות קרה, אכזרית, נטולת אנושיות.
וזה עובד.
כי שנאה, כמו סוכר, מתפשטת מהר.
האיסלאם הפוליטי: לא סכסוך – מצווה
כאן מגיע השורש העמוק באמת.
עבור חלק גדול מהרחוב המצרי, ישראל היא לא בעיה מדינית –
היא בעיה תיאולוגית.
מדינה יהודית בלב "דאר אל-אסלאם"?
על אדמה שנתפסה כשל מוסלמים?
עם ריבונות, צבא, וטכנולוגיה?
זה לא מתקבל.
לא נפשית, לא דתית, ולא היסטורית.
גם כשמצרים חילונית לכאורה – המסגד מדבר.
והמסר ברור:
זה לא ויכוח. זה עוול קוסמי.
למה זה לא משתנה?
כי אין אינטרס שישתנה.
המשטר מרוויח אויב.
האליטות מרוויחות הסחת דעת.
הרחוב מרוויח תחושת צדק מדומה.
ונורמליזציה אמיתית?
היא מסוכנת.
כי ברגע שמכירים את הישראלי כאדם –
קשה להמשיך לשנוא אותו כקריקטורה.
ומה עם הפלסטינים?
הפלסטינים הם הסיפור הרשמי.
ישראל היא הסיפור האמיתי.
הרחוב המצרי לא נאבק למען מדינה פלסטינית.
הוא נאבק נגד קיומה של מדינה יהודית.
זו לא הזדהות.
זו השלכה.
סיכום: שלום בלי פיוס, שנאה בלי גבול
ישראל ומצרים חיות בשלום קר.
אבל מתחת לקרח – בוערת אש.
לא אש של גבול.
אש של תודעה.
והשנאה הזו לא תיעלם עם עוד מחווה, עוד הקלה, או עוד נאום פיוס.
היא נטועה עמוק מדי – בחינוך, בדת, בנרטיב, ובפחד מהשוואה.
כי ישראל היא מראה.
ומצרים, כמו רבות אחרות, לא אוהבת את מה שהיא רואה בה.
והכלל פשוט:
מי ששונא אותך בלי להכיר אותך –
לא כועס עליך.
הוא כועס על עצמו.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
