האם הסכם השלום בין ישראל למצרים שווה את הנייר עליו הוא כתוב?
איך הפך “שלום היסטורי” להסכם אי־נעימות מנומס עם שכנה שממש לא סובלת אותך
בשנת 1979 נחתם אחד ההישגים הדיפלומטיים הגדולים בתולדות מדינת ישראל: הסכם שלום עם מצרים. תמונות של סאדאת, בגין וקרטר במדשאות הבית הלבן. חיוכים. לחיצות ידיים. הבטחה לעידן חדש במזרח התיכון.
מאז עברו יותר מארבעים שנה.
אין מלחמה.
אין שלום.
יש נייר. והרבה מאוד שתיקה עוינת.
אז השאלה המתבקשת איננה אם ההסכם היה חשוב – אלא האם הוא עדיין שווה משהו. ואם כן, למי.
שלום קר? זה לא שלום. זה הפסקת אש עם עניבה
הסכם השלום עם מצרים מעולם לא התיימר להיות שלום חם. אף אחד לא ציפה לקבוצות כדורגל משותפות או לפסטיבל חומוס ישראלי־מצרי באשקלון. אבל אפילו בסטנדרטים של שלום קר – קיבלנו משהו שמזכיר יותר מקרר תעשייתי.
ברחוב המצרי, ישראל איננה שכנה. היא אויב בהשהיה.
בתקשורת המצרית, ישראל איננה שותפה. היא קונספירציה.
באקדמיה, בישראל לא כותבים “Israel”, אלא “הישות”.
ההסכם מתקיים לא בזכות רצון לפיוס – אלא בזכות אינטרס קר: כסף אמריקאי, יציבות משטרית, ופחד הדדי מכאוס.
הצבא המצרי לא שכח. הוא רק מחכה
אחת האשליות הנוחות בישראל היא שהסכם שלום מוחק זיכרון היסטורי. בפועל, בצבא המצרי לומדים את מלחמות ישראל כטראומה לא פתורה. תרגילים צבאיים מדמים עימות עם “אויב ממזרח”. ספרי הלימוד לא עודכנו. המנטליות לא השתנתה.
כן, יש תיאום ביטחוני בסיני.
כן, יש אינטרסים משותפים מול דאעש.
אבל זה שיתוף פעולה של “האויב של האויב”, לא של ידידים.
ביום שבו האינטרס יתהפך – הנייר לא יגן על אף אחד.
הרחוב המצרי: שלום מלמעלה, שנאה מלמטה
שלום אמיתי נמדד לא רק בגנרלים אלא באנשים. וכאן ההסכם נכשל כישלון מהדהד.
הרחוב המצרי שונא את ישראל באופן עמוק, רגשי, כמעט תרבותי. לא בגלל “הכיבוש”. לא בגלל “פלסטין”. אלא כי כך חונכו. כך סופרו להם סיפורים. כך נבנתה זהות.
ישראל היא השטן הנוח:
מסביר כישלונות, מאחד שבטים, מצדיק דיכוי פנימי.
כשהכלכלה קורסת – זה בגלל ישראל.
כשהמים מזוהמים – ישראל.
כשהמשטר מדכא – נו, ברור שזו קונספירציה ציונית.
שלום שלא חלחל למטה איננו שלום. הוא חוזה בין אליטות מפוחדות.
אז למה ישראל שומרת על ההסכם כמו על אתרוג?
כי הוא כן שווה משהו. פשוט לא מה שחשבנו.
ההסכם קנה לישראל גבול דרומי שקט יחסית.
הוא אפשר לצה”ל להתרכז בזירות אחרות.
הוא נתן למצרים תמריץ לא להילחם – לא להתקרב, רק לא לירות.
זה לא שלום. זו השכרת שקט.
והשקט הזה תלוי בדבר אחד בלבד: יציבות המשטר בקהיר.
ומה קורה ביום שאחרי א־סיסי?
כאן הסיפור נהיה מעניין.
או מפחיד. תלוי אם אתם אופטימיים או מציאותיים.
ההסכם חתום עם מדינה, אבל נאכף על ידי אדם. אם המשטר יתערער, אם האחים המוסלמים יחזרו, אם הרחוב יכתיב מדיניות – ההסכם יהפוך להמלצה לא מחייבת.
לא צריך לבטל אותו. מספיק “לכבד אותו פחות”.
לצמצם תיאום. לעצום עין. להעלים נשק.
והנה – הנייר נשאר. המציאות משתנה.
אז האם ההסכם שווה את הנייר עליו הוא כתוב?
כן.
אבל רק כל עוד מישהו מפחד מספיק לקרוא אותו בקול רם.
זה לא מסמך של פיוס.
זה לא חוזה של אהבה.
זה לא שלום.
זה הסכם אי־מלחמה בין שני צדדים שלא סומכים זה על זה, לא מחבבים זה את זה, ולא באמת מאמינים שזה לנצח.
ובמזרח התיכון, זה הישג לא מבוטל.
סיכום לא אופטימי, אבל כן ישר
הסכם השלום עם מצרים הוא לא חזון. הוא פלסטר.
פלסטר עבה, יקר, אמריקאי מאוד – אבל עדיין פלסטר.
הוא לא שינה תודעה.
לא יצר קירבה.
לא ריפא שנאה.
הוא רק דחה את העימות למועד בלתי ידוע.
ובאזור שבו ההיסטוריה תמיד חוזרת, השאלה איננה אם הנייר יחזיק – אלא מי יהיה שם כשיגיע הרגע לבדוק אותו.
ועד אז, נמשיך לקרוא לזה “שלום”.
כי ככה זה במזרח התיכון:
אם לא יורים – קוראים לזה שלום.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
