"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" — כשהאויב לא צריך לבוא מבחוץ, הוא כבר חתום על טור דעה ב"הארץ"
מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ
איך הפכנו לעם שמממן בעצמו את תעשיית השנאה נגדו
יש משפט בתנ"ך שמסרב להזדקן.
"מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – נבואה קצרה, מדויקת, ולצערנו גם אקטואלית כמו עדכון פוש מהשלפוחית בבוקר.
אם פעם האויב היה מעבר לגבול, עם קלשון, טיל או נאום באו"ם, היום הוא יושב בכורסה נוחה בתל אביב, לוגם אספרסו שלישי, וכותב בפאתוס מוסרי על "הפשעים של ישראל בעזה".
האויבים שלנו כבר לא צריכים להשקיע במלחמת תודעה – יש להם פרילנסרים מקומיים. יהודים טובים. ישראלים משכילים. אנשים עם חשבון טוויטר, דוקטורט, וחיבה יוקדת להלקאה עצמית.
כששנאה עצמית הופכת לקריירה
בעבר, שנאה עצמית הייתה בעיה פסיכולוגית. היום זו משרה מלאה.
אפשר למצוא אותה באקדמיה ("הציונות היא קולוניאליזם לבן"), בתקשורת ("ישראל איבדה את דרכה"), בבתי המשפט ("המדינה לא מעל החוק אלא מתחתיו"), ובתרבות ("מחזה חדש: המתנחל שאכל את הילד הפלסטיני").
הדמויות האלה מאוהבות בתפקיד שלהן: מצפון האומה.
הם לא מתביישים בישראל – הם מתביישים במקומך.
הם תמיד בצד ה"נאור", גם אם זה אומר לעמוד כתף אל כתף עם תומכי טרור, כי "צריך להבין את האחר".
הם ימצאו הצדקה לכל טיל שנורה על שדרות, ויזילו דמעה על כל מחבל שלא שרד את יום העבודה שלו.
"אולי באמת אנחנו הרעים?"
זה הרגע שבו הם הכי מסוכנים: כשהם גורמים לך לפקפק בעצמך.
לא בכוחם של טנקים, אלא במילים, בשפה, בתודעה.
"לא כל פלסטיני הוא מחבל", הם יאמרו – נכון. אבל משום מה הם גם לא מוסיפים ש"לא כל חייל הוא רוצח".
הם מדברים גבוהה על "חופש הביטוי", אבל נבהלים עד מוות מחופש המחשבה.
כי אם תעז לומר שישראל צודקת – אתה כבר פאשיסט.
אם תרים דגל – אתה מתנחל.
ואם תאמין שאלוהים נתן לנו את הארץ הזו – אתה כבר משוגע מסוכן שצריך טיפול קבוצתי בגבעת חביבה.
השמאל הרדיקלי – קואליציית הייאוש והאופנה
בעולם מתוקן, אדם שונא את אויביו. בישראל, זה לא אופנתי.
היום השנאה כלפי עצמך היא סימן להשכלה, לא לשיגעון.
אתה רואה את זה באירופה: יהודים שמפגינים נגד ישראל כדי להרגיש מוסריים, כאילו התנ"ך היה טיוטת בושה שיש למחוק.
זה כבר לא שמאל – זו דת של חרטה נצחית.
מקהלה של אנשים שמאמינים שאם רק נתנצל מספיק, נלבש חולצת יוניסף ונכתוב "Free Palestine" באינסטגרם – אולי יאהבו אותנו.
אבל הם לא מבינים שבשביל האויבים שלנו, אין "יהודי טוב".
יש רק יהודי – נקודה.
ואם אתה כזה שמסביר את קיומך – אתה כבר מחצית הדרך אל ביטולו.
תעשיית השנאה: מי מממן את זה?
מי שמסתובב באקדמיה או בתקשורת יודע – זה לא קורה במקרה.
יש תקציבים, מלגות, קרנות אירופאיות שמממנות את המוסר המזויף הזה.
כשאתה שומע דוקטור מדבר על "נכבה מתמשכת" – תבדוק מאיפה הוא מקבל משכורת.
סביר להניח שלא ממשרד החינוך אלא מקרן גרמנית בשם "שלום עכשיו ומיד, רק לא אצלנו".
וזה לא נגמר באוניברסיטה.
יש NGOs שמטרתם המוצהרת היא "הגנה על זכויות אדם" – ובפועל הן מוקד לדה־לגיטימציה של ישראל.
הם לא מגנים טרור, הם "מתעדים הפרות".
לא מגנים חמאס, אלא "מבינים את ההקשר".
ולבסוף – לא מגנים את עצמם, כי הרי הם המוסריים, ואנחנו, החיילים והאזרחים, הבעיה.
כשהאויב מדבר עברית
זו התופעה הכי מבלבלת של העידן הזה: אויבים בעברית רהוטה.
אתה שומע אותם בטלוויזיה, ברדיו, בטוויטר, וזה נשמע כמעט נורמלי – עד שאתה מבין שהם מדברים עליך, לא אליך.
הם משתמשים באותן מילים – "דמוקרטיה", "חופש", "ערכים" – אבל אצלם הן הפוכות במשמעות.
"דמוקרטיה" זה כשבית המשפט מבטל את רצון העם.
"חופש" זה כשאין לך זכות לענות.
ו"ערכים" זה כשאתה מוותר על קיומך כדי שיעריכו אותך בפריז.
ואנחנו? עוד מתנצלים
אנחנו, העם ששרד את בבל, את רומא ואת ברלין, פתאום מתנצל על זה שהוא נושם.
מתנצל על חומת מגן, על הגנה עצמית, על זה שיש לנו מדינה בכלל.
הגענו למצב שבו חייל שנלחם למען חייו נדרש להוכיח שהוא "מוסרי מספיק" בפני שדרנית שמזמן לא יצאה מהעיר.
ישראל הפכה לאומה שבה יותר קל להגן על מחבל מאשר על חייל.
כי המחבל, כך הם יאמרו, "קורבן של נסיבות".
ואילו החייל? הוא "מפעיל כוח לא פרופורציונלי" – כלומר, העז לנצח.
אבל יש גם חדשות טובות
עם כל זה, הנבואה הזו – "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" – היא לא רק קללה.
היא גם תזכורת.
אם ההרס בא מתוכנו – גם הריפוי יבוא מתוכנו.
כי יש פה עם שלא מתבלבל בקלות.
עם שמריח צביעות מקילומטר, ושיודע מתי הגיע הזמן לומר "די".
הישראלי הפשוט, זה שנוסע למילואים בלי לעשות לייב באינסטגרם, שמניף דגל כי זה לא "מסוכן פוליטית" אלא פשוט נכון – הוא התרופה.
הוא ההמשך.
והוא זה שדואג שהמדינה הזו תישאר מדינה, גם כשהאליטות מתעקשות להפוך אותה לוועדת חקירה עצמית.
התקשורת ובתי המשפט: המקדש החדש של השנאה העצמית
בעבר, התקשורת נועדה לשאול שאלות. היום היא נועדה לשאול את ישראל שאלות — ורק אותה.
עיתונאים בישראל כבר מזמן לא מדווחים, הם מחנכים.
כל דיווח ביטחוני מלווה באזהרה מוסרית, כל פיגוע הופך למסע פסיכולוגי על “הייאוש הפלסטיני”, וכל ניצחון צבאי מסתיים בשאלה: “האם לא הגזמנו?”
ובתי המשפט? הפכו למקדש של יוהרה משפטית, שבו השופט הוא האל, החוק הוא כתבי הקודש, והעם – רק טעות סטטיסטית בדרך אל ההחלטה הנכונה.
המערכת הזו, שבמקור נועדה להגן על מדינת ישראל, הפכה לגוף שמבקש להגן מפני מדינת ישראל – בעיקר מפני אזרחיה.
יהדות ארה"ב: הליברליות כדת, והזהות כתחביב שנשכח
אם בישראל השנאה לעצמה עטופה ביומרה מוסרית, הרי שביהדות ארה"ב היא עטופה בפסטרמה כשרה ובטור בניו יורק טיימס.
יהודים שמרגישים לא בנוח עם העובדה שהם יהודים, אז הם הפכו את זה לקריירה – “פרוגרסיביות עם שורשים”, רק בלי השורשים.
הם תורמים לקמפיינים נגד ישראל בשם “ערכים אוניברסליים”, כי קל יותר לאהוב את האנושות מאשר להתמודד עם העם שלך.
הם צועדים במצעדי זכויות אדם, אבל לא במצעד החיים.
וכשישראל מותקפת – הם נעלמים, או גרוע מזה, מפרסמים מאמר דעה על איך “שני הצדדים אשמים”.
זו לא שנאה – זו פחד מהשתקפות.
כוח 100 והפרקליטה הצבאית: כשהמלחמה עוברת מקו האש לאולפן
אם פעם אויבינו ירו טילים, היום הם שולחים דובר צבאי מתוסכל ותחקיר בערוץ 13.
פרשת כוח 100 הראתה שוב את אותה מחלה ישנה: במקום להגן על לוחמים – מחפשים איך להרוס להם את החיים בשם “שקיפות”.
הפרקליטות הצבאית התבלבלה בתפקידה: היא לא מגינה על הצבא, אלא ממנו.
כל חייל הוא נאשם פוטנציאלי, כל הצלחה מבצעית היא מושא לבדיקה, וכל אויב מת הוא “אירוע חריג”.
וכשמערכת שלמה מתייצבת לצד האויב, בשם מוסר מדומיין – אין פלא שחמאס לא צריך דובר. יש לו פרקליטה.
סיכום: מדינה שנבנתה נגד כל הסיכויים – תשרוד גם את ילדיה המפונקים
כן, יש בתוכנו מי שמחריבים, מי שמפרקים, מי שמבקשים למחוק את הזיכרון הלאומי בשם המוסר הגלובלי החדש.
אבל הם לא ינצחו.
כי גם אם הם שונאים את עצמם – אנחנו אוהבים את הארץ הזאת בשבילם.
אנחנו לא צריכים הכרה מפריז או מברלין.
מספיק לנו לדעת שאנחנו חיים כאן, מדברים עברית, מגינים זה על זה – גם מפני אויבים שבוחרים לדבר במבטא ישראלי.
ובסוף, כשישאלו איך שרדנו את כל זה, נוכל לחייך ולומר:
שרדנו כי ידענו לזהות מתי האויב יושב איתנו באולפן.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
