ארדואן והצל הכבד של ההיסטוריה
כשהדמוקרטיה הופכת לכלי בידי השליט
במשך שנים רבות, כל ניסיון להשוות בין מנהיגים בני זמננו לבין אדולף היטלר נתפס כהגזמה זולה.
ברוב המקרים, בצדק.
אך כאשר בוחנים את התהליך שעברה טורקיה תחת שלטונו של נשיאה, רג'פ טאיפ ארדואן, קשה להתעלם מקווי דמיון מסוימים לשיטות הפעולה שאפיינו משטרים סמכותניים בעבר.
לא מדובר בהשוואה של פשעי מלחמה או השמדת עמים.
מדובר בהשוואה של שיטות.
של תהליכים.
של הדרך שבה דמוקרטיה הופכת בהדרגה לכלי שרת בידי אדם אחד.
מטורקיה החילונית לטורקיה האסלאמיסטית
כאשר מוסטפה קמאל אטאטורק ייסד את טורקיה המודרנית, חזונו היה ברור:
מדינה חילונית.
מודרנית.
מערבית.
כזו שמפרידה בין דת למדינה.
ארדואן פועל במשך יותר משני עשורים בכיוון ההפוך.
תחת שלטונו הפכה הדת לכלי פוליטי מרכזי.
מערכת החינוך עברה תהליך איסלאמיזציה.
השפעת אנשי הדת גברה.
ערכים חילוניים שהיו אבן יסוד ברפובליקה הטורקית נדחקו בהדרגה לשוליים.
המסר ברור:
טורקיה החדשה אינה מביטה עוד לעבר אירופה.
היא מביטה לעבר האסלאם הפוליטי.
ריסוק שיטתי של מוסדות הדמוקרטיה
דמוקרטיה איננה רק קלפי.
דיקטטורים רבים בהיסטוריה הגיעו לשלטון באמצעות בחירות.
השאלה היא מה קורה לאחר מכן.
בעשור האחרון נקט ארדואן שורה ארוכה של צעדים שהחלישו את מנגנוני האיזון והבלמים בטורקיה.
אלפי שופטים, קצינים, אקדמאים ועובדי ציבור פוטרו או נעצרו.
עשרות כלי תקשורת נסגרו.
עיתונאים מצאו עצמם בכלא.
מתנגדים פוליטיים הועמדו לדין.
מנהיגי אופוזיציה הוגדרו שוב ושוב כאויבי האומה.
כאשר כל מוסד עצמאי הופך למטרה, קשה להמשיך לדבר על דמוקרטיה ליברלית במובנה המערבי.
פולחן האישיות של "המנהיג"
אחד הסימנים המוכרים ביותר למשטרים סמכותניים הוא הפיכת המנהיג לדמות כמעט מקודשת.
בגרמניה של היטלר היה הפיהרר.
בטורקיה של ארדואן נבנה במשך שנים פולחן אישיות מתוחכם יותר אך לא פחות משמעותי.
המדינה, המפלגה והמנהיג הפכו כמעט לישות אחת.
ביקורת על ארדואן מוצגת לעיתים כביקורת על טורקיה עצמה.
יריבים פוליטיים אינם רק יריבים.
הם מוצגים כבוגדים.
כסוכנים זרים.
כאיום על האומה.
היסטוריונים מכירים היטב את הדפוס הזה.
הוא מעולם לא הסתיים במקום טוב.
השימוש בדת כנשק פוליטי
כאן טמונה אולי הסכנה הגדולה ביותר.
היטלר ניצל לאומנות קיצונית.
ארדואן מנצל שילוב של לאומנות ואסלאם פוליטי.
מדובר בשילוב עוצמתי במיוחד.
כאשר מתנגד פוליטי מוצג לא רק כיריב פוליטי אלא גם כאויב הדת, השיח הציבורי הופך קיצוני יותר.
הפשרה הופכת בלתי אפשרית.
הביקורת הופכת לחילול קודש.
והמנהיג הופך למי שלכאורה מייצג לא רק את העם אלא גם את רצון האל.
זהו מדרון מסוכן עבור כל חברה.
איום על המערב
במשך עשרות שנים נתפסה טורקיה כחלק מהעולם המערבי.
חברה בנאט"ו.
שותפה אסטרטגית.
גשר בין מזרח למערב.
תחת ארדואן, הגשר הזה נסדק.
טורקיה מקיימת מדיניות חוץ הולכת ומתרחקת מערכי המערב.
הרטוריקה האנטי-מערבית הפכה לחלק קבוע מהשיח הפוליטי.
העוינות כלפי ישראל משמשת כלי פוליטי פנימי.
והשאיפה להוביל את העולם המוסלמי הופכת גלויה יותר ויותר.
הסכנה אינה שטורקיה תהפוך לגרמניה הנאצית.
הסכנה היא שטורקיה תהפוך למעצמה אזורית גדולה, בעלת צבא חזק, כלכלה משמעותית ואידאולוגיה אסלאמיסטית הולכת ומקצינה.
זהו תרחיש שמדאיג יותר ויותר גורמים במערב.
ובינתיים בישראל
בזמן שבטורקיה מוסדות שלטון עצמאיים נחלשים, הוויכוחים בישראל נראים לעיתים מנותקים מהמציאות.
כאן כל הפסד בהצבעה מוכרז כ"קץ הדמוקרטיה".
שם עיתונאים באמת חוששים להיכנס לכלא.
כאן כל מחלוקת משפטית מוגדרת כ"דיקטטורה".
שם הנשיא מרכז בידיו כוח חסר תקדים.
ובתוך כל הרעש המקומי ניצב עדיין בנימין נתניהו, גוליבר פוליטי שמולו מתרוצצים גמדים פוליטיים המנסים כבר שנים להפילו באמצעות אינספור קמפיינים, חקירות, הדלפות והאשמות.
אפשר לאהוב אותו או לשנוא אותו.
אבל ההבדל בין ישראל לטורקיה נשאר ברור:
בישראל המאבק הפוליטי עדיין מתקיים בתוך מערכת דמוקרטית תוססת.
בטורקיה של ארדואן, יותר ויותר אזרחים שואלים האם המערכת עדיין דמוקרטית בכלל.
השורה התחתונה
ארדואן אינו היטלר.
ההשוואה הזו פשטנית מדי.
אבל מי שמתעלם מהדמיון בין חלק משיטות הפעולה של משטרים סמכותניים בעבר לבין מה שמתרחש בטורקיה כיום, בוחר לעצום עיניים.
ריכוז כוח.
פגיעה בחופש הביטוי.
החלשת מערכת המשפט.
רדיפת יריבים פוליטיים.
שימוש בדת ובלאומנות ככלי שלטוני.
כל אלה אינם סימנים של דמוקרטיה בריאה.
הם סימני אזהרה.
וההיסטוריה מלמדת שסימני אזהרה הופכים לעיתים קרובות למשברים – דווקא כאשר העולם מעדיף להתעלם מהם.
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם
