מר טראמפ,

יש משהו שצריך לומר.
לא בנימוס.
לא בדיפלומטיה.
ולא בניסוחים שכתבו יועצי תקשורת שמרוויחים מאות אלפי דולרים כדי להפוך כישלונות ל"הזדמנויות אסטרטגיות".
צריך לומר את זה כמו שזה.
כי מנהיג שמקיף את עצמו ביועצים שחוששים לומר לו שהוא עירום הורס את היסוד החשוב ביותר בדמוקרטיה …  נשאר עירום … ו… כל העולם "רואה לו"
ואתה התפשטת מכל ערך אפשרי בשבועות האחרונים – עירום מול העולם כולו !!! ויחד איתך ארצות הברית שהראתה לכל בעלות בריתה שהיא למכירה לכל המרבה במחיר ושלסמוך עליה זו הדרך הישירה לאבדון.
כי כמו שכבר כתבתי על הבגידה האמריקאית בכורדים בסוריה – מי שבונה את ביטחונו על הבטחות של מעצמות צריך לדעת שהן פגות תוקף בדיוק כשזה לא נוח.

בזמן שאתה מציג את עצמך כמנהיג החזק ביותר בעולם החופשי, האידיאולוגיה המסוכנת ביותר לעולם החופשי ממשיכה להתפשט.

לא בגלל שהיא בלתי מנוצחת.
לא בגלל שהיא חזקה במיוחד.
אלא בגלל שמנהיגי המערב, כולל אתה, עדיין מסרבים להתמודד איתה בשורש.

הבעיה מעולם לא הייתה רק טרור

זו הטעות הגדולה של המערב כבר עשרות שנים.

-- פרסומת --

המערב נלחם בטרוריסטים.
אבל לא באידיאולוגיה שמייצרת אותם.

הוא מחסל מחבלים.
אבל מממן ארגונים שמקדמים את אותן תפיסות עולם בשפה מעט יותר אלגנטית.

הוא מפציץ בסיסים.
אבל מאפשר לאותם רעיונות להיכנס לאוניברסיטאות, למערכות חינוך, לארגוני זכויות אדם, לרשתות חברתיות ולמערכות פוליטיות.

זה כמו לייבש שלולית בזמן שמישהו משאיר את הברז פתוח.
ואז להתגאות בירידה במפלס המים.
ולהעלים עין מהעובדה שקטאר היא ספקית המים הראשית.

האיסלאם הפוליטי תמיד הבין משהו שהמערב לא הבין

הוא הבין שסבלנות מנצחת כוח.

המערב חושב במונחי קדנציה.
האיסלאמיסטים חושבים במונחי דורות.

המערב חושב על הסקר של מחר בבוקר.
הם חושבים על החברה שתיראה בעוד חמישים שנה (או חמש מאות).

בזמן שפוליטיקאים מחליפים סיסמאות כל שנתיים, תנועות איסלאמיסטיות בונות השפעה לאט, בהתמדה, ללא רעש.

עוד מסגד.
עוד ארגון.
עוד אגודת סטודנטים.
עוד קמפיין.
עוד דור.
עוד אחיזה.
עוד השפעה.

הן לא מנסות לנצח מחר.
הן מנסות לנצח בסוף.

ומה עושה המערב?

את מה שהוא עושה בדרך כלל.

מתווכח עם עצמו.
ממציא מילים חדשות.
מפיק דו"חות.
מקים ועדות.
מארגן כנסים.
ומסביר מדוע אסור לדבר על הבעיה.

האיסלאם הפוליטי הפך לאחת האידיאולוגיות היחידות בעולם שהביקורת עליה דורשת לעיתים יותר אומץ מהביקורת על תומכיה.
זה הישג מדהים.

קפיטליזם סופג ביקורת.
לאומיות סופגת ביקורת.
שמרנות סופגת ביקורת.
ליברליזם סופג ביקורת.
יהדות, נצרות, ציונות, גלובליזציה – כולם מותקפים מדי יום.

אבל סביב האיסלאם הפוליטי נוצר במערב אזור סטרילי.
שטח מפורז אינטלקטואלית.
מקום שבו רבים מפחדים לומר את מה שהם רואים.

וכאן מגיעה האכזבה מטראמפ

כי אתה היית אמור להיות שונה.

כל הקריירה שלך בנויה על דבר אחד: לומר את מה שאחרים מפחדים לומר.
לשבור טאבו.
לנפץ קונספציות.
לאתגר את הממסד.

אבל דווקא בנושא הזה, אתה נראה לעיתים כמו עוד פוליטיקאי מערבי רגיל.
עוד מנהיג שמעדיף לדבר על התוצאות ולא על המקור.
עוד נשיא שמוכן לטפל בחום, אבל לא בזיהום.
עוד שריף שמגיע אחרי השוד ומכריז שהסדר הושב על כנו.

שקוף – קיבלת מטוס ששווה כמעט חצי מיליארד דולר ובלעת את הפתיון, ואת הלחישות של אמיר קטאר על האוזן – מסתבר שלכל דג יש את הזהב שקונה אותו 🙁 ולך כידוע יש חולשה לזהב …

בינתיים, במזרח התיכון

ישראל חיה בתוך המעבדה שבה המערב ייבחן בעתיד.

מה שקורה כאן היום, קורה אצלכם בעוד עשור.

מה שאנחנו מזהים עכשיו, אתם מזהים מאוחר יותר.

כך היה עם הטרור.
כך היה עם ההגירה הבלתי מבוקרת.
כך היה עם הקצנה דתית.
כך היה עם ארגוני חזית.
כך היה עם מימון אידיאולוגי ממדינות זרות.

ישראל לא תמיד צודקת.
אבל ישראל רואה את הסכנה מקרוב.
היא לא קוראת עליה מחקרים.
היא קוברת את קורבנותיה.

ואז מגיע הקרקס הישראלי

ובתוך כל זה מתקיים המחזה המקומי.

בנימין נתניהו.

האדם שהפך בעיני אוהביו למבצר האחרון של המערב ובעיני מתנגדיו לאחראי כמעט לכל תופעה ביקום.

לפעמים נדמה שהוויכוח הישראלי איבד כל קשר למציאות.

מצד אחד ניצב גוליבר פוליטי.
אדם שבמשך עשרות שנים נמצא בלב הזירה הגיאופוליטית.

מול נשיאים אמריקנים.
מול מנהיגים רוסים.
מול משטרים ערביים.
מול איראן.
מול מלחמות.
מול טרור.
מול משברים בינלאומיים.

ומסביבו נחיל אינסופי של גמדים פוליטיים.
כל אחד מהם משוכנע שהוא מחזיק את האבן שתפיל את הענק.

עוד תחקיר.
עוד הדלפה.
עוד כותרת דרמטית.
עוד "סוף הקריירה".
עוד "הפעם זה נגמר".

והענק ממשיך ללכת … הגמדים ממשיכים לצעוק.
והציבור ממשיך לצפות בעונה ה-700 של אותה סדרה.

הסכנה הגדולה באמת

האירוניה היא שהוויכוח על טראמפ, נתניהו או כל פוליטיקאי אחר הוא כמעט שולי.

מנהיגים באים והולכים.
אידיאולוגיות נשארות.

האתגר האמיתי של המאה ה-21 אינו אדם כזה או אחר.
הוא השאלה האם המערב עדיין מאמין בעצמו.
האם הוא עדיין מאמין בחופש.
בלאומיות דמוקרטית.
בזהות תרבותית.
בגבולות.
בזכות להגן על עצמו.

או שהוא הפך לציוויליזציה שכל כך מפחדת להישמע לא נעימה, עד שהיא שכחה כיצד להגן על עצמה.

השורה התחתונה

מר טראמפ,

ההיסטוריה אינה שופטת מנהיגים לפי הנאומים שלהם.
היא שופטת אותם לפי מה שקרה במשמרת שלהם.

אם בעוד עשרים שנה יתברר שהאיסלאם הפוליטי המשיך להתרחב, להתבסס ולהעמיק את אחיזתו במזרח התיכון, באירופה ובחלקים מארצות הברית, אף אחד לא יזכור את הציוצים, את הסיסמאות או את העצרות.

הם ישאלו שאלה אחת בלבד: איך קרה שהמנהיגים שהבטיחו להילחם בממסד הישן, המשיכו בסופו של דבר לאפשר לאותה בעיה לצמוח?

וזו, למרבה הצער, שאלה הרבה יותר קשה מכל מסיבת עיתונאים.

👀 לגלות עוד מהאתר אינטליגנטי is סקסי
הירשמו כדי לקבל את הפוסטים האחרונים אל המייל שלכם

שם*

מייל*

אני מסכים/ה למדיניות הפרטיות של האתר

-- פרסומת --